ארוין, המורה המזוקן להיסטוריה של תיכון קלעי בגבעתיים, היה
מסיים את יום הלימודים, תולה בהצלב את תיק העור החום והמרופט
שלו ויוצא ברכיבה לעבר ביתו. הוא רוכב על אופניים ישנים, שילדת
ברזל כבדה עם חמשה עשר הילוכים, אופניים שקנה מסוחר ערבי בשוק
הפשפשים לפני שש שנים. לארוין יש מסלול רכיבה קבוע, מהמכתש
בשכונת בורכוב הוא עולה באיטיות לעבר רחוב גורדון, מתפתל עם
א.ד. שמאלה חזק ואז עלייה קלה ימינה והתגלגלות איטית עד הרמזור
של כצנלסון, שם כרוכב מיומן הוא חותך את הצומת בד"כ באדום
וממשיך בדהרה לארוחת הצהריים, מנה סביח אצל עובד ליד כיכר
נוח.
לארוין יש את הכבוד והחיוך המיוחד השמור רק לעתיקים אצל עובד.
ארוין עוקף את התור, מגיח מימין ומקבל את המנה הקבועה, חיצול
בינוני, טיחון וחימוס, בסלט הוא מעגבן בלבד והוא סולד מביצול
לחלוטין. בדרבי ארוין מחמיץ סחוג להפועל ועל העמבה הצהובה של
מכבי, אישתו וורה שמה וטו. ארוין מוסיף מנה חיזוקית בדמות
נקניקיה עסיסית ומחליק את המנה פנימה בעזרת בקבוק בירה
שחורה...

ארוין אוכל בד"כ בעמידה, תוך כדי העפת מבטים אלכסוניים לעבר
הטלוויזיה של עובד שמכוונת בד"כ לערוץ הספורט, הוא מסיים את
הבירה בכמה שלוקים מהירים ולאחר מכן ממשיך בהליכה איטית בליווי
אופניו ומעכל את המנה בסבלנות. בקצה רחוב סירקין/פינת הכנסת
הוא מרביץ גיהוק בריא ועולה בזהירות על אופניו, חולף את קפה
ויולה וחוצה את שינקין בקצב איטי... בחיתוך עם ז'בוטינסקי הוא
מחליף הילוך לקראת הירידה לרחוב צה"ל והמעיין, בשדה בוקר ארוין
שובר חזק ימינה נגד כיוון התנועה וטס בירידה, נזהר לא לדרוס את
תלמידי תיכון אורט טכניקום... חולף את אהרון שר ודוהר עד יצחק
שדה. קצת לפני שאופניו פוגשים את המדרכה בסוף הירידה הוא לוחץ
בחדות על המעצור האחורי, מרביץ חריקה צורמת ומשם גורר את
אופניו עד הלובי של בניין הרכבת השנייה, מחנה וקושר מתחת לתאי
הדואר, בודק האם הגיעה סוף סוף הודעה ממפעל הפיס ועולה מאוכזב
לביתו בקומה השנייה.

באמצע שנת הלימודים, קצת לפני פורים הגעתי טרי, הישר מווינגייט
לקלעי, להחליף את המורה לספורט שנפצע ויצא לפנסיה מוקדמת.
ארוין, המבוגר ממני בעשור בערך, היה הכי קרוב לגילי ובהיותו
הזכר הבוגר היחידי בסביבה חוץ מאלתרמן השרת החרמן, הוא נראה
כמתאים ביותר לשיחות הפסקה. ניסיתי לתפוס איתו דיבור קצר ובאחת
ההפסקות נגשתי אליו בחדר המורים ושאלתי אותו בתמימות, תוך כדי
שאני חושב על נושא לשיחה, מה הסיפור של הטיול הקבוע על
האופניים. הוא התחמק. אמר - "שזה ... שזה ... לא פשוט ולא היום
ואולי על כוס קפה Not today anyway"... המשכתי ונדנדתי לו
בפעמים שהייתי פוגש אותו בהפסקת עשר עד שהוא נשבר לבסוף ותאמנו
להיפגש, מצאנו ערב פנוי בתחילת חופשת הפסח וקבענו לקפה
בויולה.

הזמנתי הפוך וארוין התלבט קשות בין אספרסו קצר לארוך, מלצרית
רזה בחולצת בטן מבליטה ופירסינג בפופיק התקרבה ורשמה את
ההזמנה... אחרי שהיא יצאה מטווח שמיעה נזכר ארוין ברוגז קל
שהוא רוצה גם עוגה. ציינתי בפניו שהיא בטח תחזור. ארוין התחמם
קצת וחשבתי שהוא ידבר איתי על המנהלת החדשה או על לינדה המורה
לספרות שעשתה לתלמידים עיניים כל השנה למרות גילה המתקדם,
אלתרמן השרת החרמן אומר שיש עליה לפחות חמישים וחמש... חלפו
כמה שניות של שקט מעיק ולפתע ארוין התחיל לדבר בשטף:
- "לפני יותר משלוש שנים, בחופשת חנוכה, טיילתי עם אשתי ורה
והילדים בגן העלייה ובמקרה נתקלתי בצמוד למבנה של מצפה הכוכבים
באדם שנראה מעט מוזר, התפתחה בינינו שיחה קלה על הגולם מפראג
ובית הקברות ברובע היהודי בעיר, אחרי כרבע שעה הוא הסתכל לי
לפתע בעיניים ואמר שיש לי ארבע שנים לחשוב על משאלה אחת אותה
אני רוצה להגשים עד אולימפיאדת המתמטיקה הבאה".
- "מה להגשים?" שאלתי לא מבין.
- "A Wish", נעניתי.
- "נו", שאלתי מופתע קצת מהתנהלות השיחה... "אז מה הקשר בין
הטיול היומי לאיש עם המשאלות?"  
- "סבלנות", אמר ארוין בטון דידקטי של מורה עם וותק בשירות...
"בהתחלה התרוצצו לי בראש עשרות ואולי מאות משאלות, פתחתי ספרי
היסטוריה ולא נחתי לרגע"...
- "משקיע, הא", השחלתי, עדיין לא ממש מבין לאן השיחה הזו
מתגלגלת, האמריקאי התעלם מהערותי בנימוס.
- "אחרי חודשיים בהם נראיתי כמו כלב מיוחם שחוזר רזה ופצוע
אחרי שזיין את כל הכלבות ברחוב נתקעתי עם כמה משאלות ועד היום
אני לא מסוגל להחליט".
- "אההה"... גמגמתי ושאלתי - הוא רציני האיש הזה מהאולמיפיאדה
של המתמטיקה?
- "אני לא ממש יודע אבל הוא ניראה לי מקומי... ראיתי אותו פעם
עם הנכד שלו בגן הפיראטים בצד השני של העיר, הוא מין
Combination כזה של א.ב יהושע עם מאיר עוזיאל, אתה יודע אף
ארוך ועבה, פנים נפולות ושיער שיבה מקורזל, חסר לו רק השרשר של
מר עוזיאל על הצוואר".

השתעלתי קלות, מכווץ את גבותיי ומצטער על הזמן שהלך לאיבוד
ויותר מכך על העובדה שלא ממש ברור לי מה אני עושה פה עם ארוין
המורה שלנו להיסטוריה... ארוין חתך פתאום:
- "אז לשאלתך על הרכיבה היומית, כמו שכבר סיפרתי נתקעתי עם כמה
משאלות לפני קצת יותר משלוש שנים ובעצם שידכתי משאלה לכל רחוב
וכל יום אני מנסה בשיטת האלמיניציה להוריד רחוב, the same with
women..." הוסיף במבטא אמריקאי. ארוין שתק ואז המשיך בנאום,
"האיש ממצפה הכוכבים אמר לי שאסור לי לשאול אותו או אף אחד
אחר... אני מתכוון שהמשאלות חייבות לצאת ממני, אם במקרה מישהו
מספר לי ללא כוונה התקנון הקיבוצי מאפשר".
- "קיבוצי"? שאלתי,
- "כן, יש קומונה של מחפשי משאלות", הוא צחקק בצרידות קלה,
"האמת שלקחתי את זה יותר כמשימה פרטית. לא היה לי מושג לאן זה
יתגלגל", אמר ארוין בשקט, כמעט בלחישה.
- "אז הספורט הזה שלך, של המשאלות זה בגלל א.ב יהושע או בגלל
השיגעון הפרטי שלך"? העזתי ושאלתי.
- "אני מניח שזה קשור אלי יותר מאשר ליהושע את עוזיאל Type הזה
שפגשתי".
- "אהההמ..."  המהמתי כבר פעם שנייה.  
- "אולי יש לך איזו משאלה ספורטיבית להשאיל לי?" הוא התעלם.
- "ארוין, לא התכוונתי להעליב,  תספר לי מה המשאלה הראשונה
שעלתה בראשך?"
- "בהתחלה מרוב משאלות לא זכרתי אף אחת, עבר איזה שבוע עד
שנירגעתי כמו שסיפרתי והמשאלה הראשונה צצה לבסוף ברחוב
כצנלסון, לברל אתה יודע היו שתי נשים רשמיות שרה שמוקלר ולאה,
שתיהן קבורות לצידו בבית הקברות של קבוצת כנרת, אחת מכל צד.
בקיצור, אהבה צבעים וריגושים", אמר בחיוך נמוג, "אתה מבין, אני
ואישתי כבר 15 שנים ביחד, והיחד זה לא מה שהיה פעם, שיגרה שכבר
הפסקנו להתעמק בה, רדידות יומיומית... אני מתאווה לעיניים
נוצצות, I miss this מריר-מתוק הזה, לטעם של האבטיח עם הגבינה
הבולגרית..." ארוין שתק כמה שניות... "אתה צעיר, עוד לא נשוי,
יש לך חברה בכלל?" תקף לפתע ארוין.
- "לא, נפרדתי לפני חודשיים מסטודנטית שלמדה איתי ועוד לא
מצאתי מישהי חדשה", פלטתי מתנצל.

- "אחר כך רצו לי הרבה רעיונות בראש, שאפשר יהיה for example
לקפל את כל הדברים שיש לנו בבית לילקוט אחד קטן ולנסוע איתם
לכל מקום ביקום ולא רק עם מגבת אחת, ההיא ממדריך הטרמפיסט
לגלאקסיה, מכיר?"
- "את המדריך לטרמפיסט של אדאמס, אה ... אני חושב ששמעתי?"
- "וגם לא היה מזיק שהקווים בכדור הארץ יהיו יום אחד ישרים, I
Mean שהמרחקים בכדור הארץ יתקצרו, אפשר יהיה לנסוע דוך, אתה
יודע יש לי משפחה מעבר ל-Ocean... והייתה לי עוד משאלה סתמית
כזו במכתש של גבעתיים, שהמכתש יקום לתחייה - זו סתם משאלה For
the record, בשביל אריה מליניאק והחברים שלו מהכוח". ארוין
נראה פתאום עייף, הזמנתי חשבון ובאותו יום נפרדנו והחלטנו לשוב
להיפגש לסיבוב נוסף. 'הוא קצת לא שפוי המורה האמריקני שלנו
לתוע"י', חשבתי.

שלושה שבועות לאחר תום חופשת הפסח הטמפרטורות עלו מעט ונפגשנו
בשבת בבוקר, ירדנו על ג'חנון אצל מרים בחוף מציצים. לארוין יש
שני ילדים קטנים בני 5 ו-7, עומרי וליעם. דיברנו עליהם ועל אמא
שלהם ורה, ארוין כמו כל האבות משוויץ ומלהג בחן רב על כל
התכונות הטריוויאליות של בניו.
- "אתה ידעת שצבי הים חוזרים לים לבדם?" הוא שאל תוך כדי נגיסה
בביצה החומה, בולס ומדבר.
- "אמם מטילה ביצים על החוף, הם זוחלים למים, לא יודעים לעולם
מי זה אבא ואמא ולא מכירים את אחיהם, מדהים לא?"
- "האמת שאני ידעתי שצבי הים מתים מאכילת ניילונים הנדמים
בעיניהם למדוזות ולא ממש התעסקתי באופן בואם לעולם". בין ביס
לביס השחיל ארוין בפתאומיות, שברחוב שינקין, זה על שמו של מנחם
שינקין ממקימי ת"א, הוא היה רוצה שכל בוקר תוגש לו לפינת האוכל
לחמנייה עם שינקן, חביב עליו במיוחד העניין הלא ציוני הזה עם
החמאה והנקניק ובליווי של ביצה קשה, עגבנייה אדומה טבולה בשמן
זית זה Delicates אמיתי. וברחוב יצחק שדה, זה הבריון מהפלמ"ח,
הוא עדיין מחכה לאהבת האמיתית, האחת והיחידה כזו שתיקח אותך:

"אני מאמין בה/
לא מאמין באהבה/
אני מאמין בכל דבר שיחזיר אותה..."

המהם ארוין במבטא קל קטע משיר של כנסיית השכל.
- "שוב ארוין?" שאלתי.
- "כן, שוב!" הוא ענה.
- "אהבה? מי צריך את כאב הלב הזה?"  
- "באמת מי?" הוא סיים את הסרב הראשון בפינג פונג.
- "אז להגיד לה ללכת?"
- "למי, לאהבה?"
- "אתה יכול להגיד לה בלי להגיד לה?"
- "כן!"
- "אז תגיד לה בלי להגיד לה. אבל קח בחשבון..."
- "מה?"
- "היא יכולה ללכת בלי ללכת..."
- "כן לאהבה, להבדיל משקרים, לאהבה יש רגליים..."  ניסה ארוין
להנחית ולסיים את הסיבוב.
- "תירגע ארוין", הצעתי.
- "זה עוד לא הכל", הוא מוסיף, "ברחוב צה"ל וגולומב, זה המפקד
של ההגנה, הייתה לי פעם משאלה בטחונית, כמו בשיר של ההוא, האח
של בני גאון: "אני מבטיח לך, יפה שלי קטנה... שזאת תהיה..."
- "ילדה שלי", תקנתי.
- "כן כן I know וקוראים לו יורם, Peace My Friend", קטע אותי
ארוין, "צריך פה איזו מלחמת אור בחושך סטייל חנוכה שיהיה קצת
שקט ונוכל לפצח גרעינים בשקט בכל מקום".

עשינו הפסקה וירדנו לים לשעה קלה. אחר כך התיישבנו מצופים במלח
במזנון הקרוב יותר לקו המים,  הזמנתי סיבוב של בירות והאמריקאי
הבלתי נלאה שלי התחיל סיבוב נוסף.
- "ברחוב המעיין, עושר... סבא שלי תמיד היה אומר שכסף זה לא
חשוב אבל זה מרגיע את סוף החודש.
- נכון אתה תמיד תתאווה לשלושים אחוז יותר בחודש הבא?"
- "וברחוב ניצנה מה?" חתכתי אותו בפתאומיות.
- "ברחוב ניצנה התחלה חדשה".  
- "התחלה של מה?"
- "האמת כל התחלה, זו יותר ברכה שקיבלתי פעם מאיזה סיני, אבל
שיהיה לי כל חודש, שיר חדש, אנשים חדשים".
- "בשביל מה?" שאלתי.
- "שאלה טובה... זה בשביל הנשמה, אמר לי פעם מנקה הרחובות
התימני של רחוב שדה בוקר, לא סיפרתי לך אבל באחת הירידות
המהירות שלי הביתה כמעט ודרסתי אותו"... סיימנו את כוסות
הבירה. ארוין סימן לחשבון ולי נגמרו השאלות באותו יום.

עברו עוד מספר שבועות והחופש הגדול התחיל, ארוין היה בביקור
מולדת קצר אצל הוריו בניו המפשייר וחזר רק לפני מספר ימים.
הפעם נפגשנו בקפה של כיכר רמב"ם לארוחת צהריים, ארוין הזמין את
מרק היום - מרק בטטה מוקרם, קפץ שנייה לשירותים, התיישב ופתח
כרגיל בלא שהיות:
- "ברחוב ז'בוטינסקי, אצל ז'אבו אני תמיד חושב על חיי נצח ועל
האופציה של גילגולי אין סוף..." הוא המשיך: "לזכור הכל בין
גלגול לגלגול, בקיצור להיות המשיח, להיות דונלד שימודה של
ריצ'ארד באך, מכיר את באך?"
- "זה מהשחף?" שאלתי.
- "Yap".
- "נדוש קצת, לא?" אמרתי. ארוין שתק.
- "ובאמת מה שהייתי רוצה, To be realistic for a minute,
שהבנים שלנו, שהשיניים שלהם תפסקנה לקהות והם באמת ילמדו
מהזקנים ויפנימו... דור מידבר אמיתי", ארוין החליק ברעש שתי
כפות מרק לפיו.
- "ברחוב שדה בוקר אני תמיד ניזכר בזקן Ben G, אתה יודע הגשמה
עצמית..."  שתיקה קצרה. "ובהקשר של Ben G שכבר הלך לעולמו, לא
עלינו, הייתי שמח באופן חד פעמי לא לפחד מהמוות, כשזה יגיע אני
רוצה לישון, לא להרגיש, לא להתמודד, פשוט להפסיק לנשום למרות
ששמעתי שיש כאלו שרואים בזה פגישה מובטחת אחרי הרבה ימים או
גילגולי חיים".
- "ומה אם בעוד 10 שנים תשתנה הטכנולוגיה ולא ימותו כל כך מהר,
מה אז? הפסדת משאלה, לא? וחוץ מזה אני הייתי מציע לך משהו טיפה
שונה, מה דעתך על האופציה לדעת מראש מתי אתה עומד למות? יהיה
לך תאריך רשום וידוע מיום לידתך ותוכל לתכנן את החיים
בהתאם..."
- "למשאלה הזו שלך, young boy, כבר הדבקתי רחוב, רחוב אסירי
ציון", הוא המשיך. "אני Personally, הייתי רוצה לחזור לחיים
שהיו לי פעם, למלון ניו המפשייר. אתה מכיר את הספר של ג'ון
ארווינג, עם הדוב והמלון עם ג'ודי פוסטר ורוב לאו, לא? לא
נורא..."

- "בצוהרי היום ואין קץ לילדות שחלפה לה פתאום"... המהם ארוין
בלחש.
- "אני מבין שגם את פורטיס אתה אוהב?" שאלתי.
- הוא המשיך בלי להגיב, "הייתה לי פעם מתנדבת בקיבוץ בצפון
לפני איזה 20 שנה. קראו לה ברי והיא היה לה איזה אטרף בעיניים,
גוף חלק ועמוס פירות... לקטוף ולאכול.... אאאאךךך...."
- "ובסוף הרסת לה את הצורה?" אמרתי לעצמי, מביט על ארוין.
- "הממ?!"
- "סתם נזכרתי בשיר של מאיר אריאל", עניתי. נפרדנו מאוחר באותו
יום וכל אחד פנה לדרכו.

לפני שארוין פנה במורד הגבעה לעבר ביתו ביצחק שדה, הוא אמר שלא
היה אכפת לו להוסיף ליממה עוד דקה, רק דקה אחת קטנה, עשרים
וארבע שעות ודקה ... "מה דעתך"? הוא שאל, תוך כדי שהוא מחזיר
את הכסא למקומו תחת השולחן.

במוצאי ראש השנה נפגשנו בגן העלייה, התיישבנו על הספסל המשקיף
על הדשא של הכלבים, לפני השקיעה רואים את הקווים החדים של
מגדלי עזריאלי חותכים את הנוף, הבאתי שש-בש ופיצוחים להעביר את
הזמן.
ארוין נתן סיפתח, דאבל שש וכרגיל לא הפסיק לדבר:
- "ברחוב ריינס, על שמו של הרב יעקב יצחק ריינס..."
- "אפשר בלי הטריוויה בהיסטוריה לשם שינוי?"  
- "אל תפריע באמצע השוונג! ריינס היה ממייסדי תנועת המזרחי,"
הוא השלים את המשפט תוך בניית בית והוצאת חיליו מהשטח שלי.  
- "אני שוקל לחתוך את הספירלה ולשבור את הגלים הדפוקים
שממשיכים להתנפץ באותם המקומות, הייתי באמת רוצה For once
להפסיק לחזור זהה לאותם הפינות כל פעם מחדש... את זה אמרה לי
המורה שלי למדיטציה", הוסיף.
- "לארס פון טרייר מעולם לא היה במאי אהוב עלי", נדחפתי, "ואני
בכלל בעד מאסז' יומיומי פלוס ג'קוזי מייד אחריו". זרקתי את
הקוביות באדישות.
- שתיים::אחד, גם כן מספר. "בארלוזרוב אני מרגיש שאני צריך
איזה מושב או חווה נידחת כמו של אריק או מאיר הר ציון", הוסיף
ארוין.
- חמש::שלוש.
- "לכתוב איזה אפוס מפורסם סטייל המינגוואי על זקן קובני, דג
גדול וים לא מתאים לך?" שאלתי.
- "על הברבוניות ביפו כבר שמעתי", הגיב תוך כדי שהוא משחיל עוד
שש::בש עצבני.
- "מט ברדיצ'ב, אתה מכיר את ברדיצ'ב?"
- "אני מכיר את אבא ברדיצ'ב מהצנחנים שצנחו בעורף הצבא הנאצי
במלחמת העולם השנייה".
- שתיים::שתיים.
- "גבע - גבע וגבעתיים, הצד הנשי של גבעתיים - להבין את הנשים
--" הצלחתי להדחף בשטף של ארווין ... - "אולי שאלוהים יהיה סוף
סןף אישה ומי יודע אולי זה ישנה את כל התמונה..."
- "כן, ושעובדיה יגלח את הזקן מחר בבוקר", הוא הגיב בציניות.
- "האמת", אמרתי, "יש לי כמה חלומות סטנדרט, אני רוצה שלושה
ילדים, לטוס כל שבוע בדאון משלי ולשתות קפה עם חברים בשבת
בבוקר, כל בוקר לשמוע ציוץ של ציפורים ולשחק כדורגל ביום שישי
עם השכנים."

השמש כבר נעלמה מאחורי המגדל המשולש של עזריאלי ומעל הים נצבעו
עננים בסגול כתום. - "כן, ואולי הייתי פשוט רוצה לשמוע את
איינג'י בוקעת מבעד לשפתיים הענקיות של מיק ג'אגר והאבנים, פעם
בשבוע על ראש המגדל העגול משקיף על הים בליווי איזה חומר טוב".
ארוין עמד לנצח עוד פעם.
לקראת סוף המשחק אמרתי לו שהייתי רוצה שכל ציור שאני נוגע בו
יצא מהנייר, נניח אני מצייר שושנה אדומה, אני רוצה שורד
מהבניין ממול תרד ותצא איתי לסרט...
- "Not  Bad", פלט ארוין והוסיף, "אנחנו הרי לאולם לא ממש נדע
מה עומד להתרחש מעבר לפינה, אולי איזו יונה תחרבן עלינו, איזה
דלת של אוטו תיפתח תוך כדי דהירה מהירה בטוסטוס ואולי איזה דוד
עשיר ימות ויוריש לנו איזו דירה".

תקופת בין כסה לעשור עברה עלי ברגיעה מסויימת באחת החושות
באזור נואיבה. את ארוין פגשתי שוב בחול המועד סוכות והפעם
בנווה צדק, לארוין יש עוד תשעה שבועות להחליט והוא נראה לי
מכונס ולחוץ. פתחנו את הפגישה בהליכה שותקת בין הבתים הישנים
של השכונה המשתפצת, ניחוחות ים וריחות לכלוך שלא נאסף מרחפים
להם ביחד באוויר.
- "אני חושב שהמתנה העיקרית, או, ליתר דיוק, המשאלה העיקרית
שהגשמתי זה שהיום אני יודע יותר טוב מאיפה באתי, היכן שוטטתי
ואולי היכן אני עומד, ואני לא ממש מודאג או חושש מהפסיעה הבאה,
אולי חוץ מבמעבר החצייה".
- "אתה בטוח?" שאלתי.
- "נו, מה נראה לך?"
- מהוסס השתתקתי, מנסה לסכם משהו על תובנותי בעשרים וכמה
שנותיי, כנראה שלא אהיה קוסם ולא אחצה קירות כמו דונאלד שימודה
או אצעד על המים יד ביד עם ישו... אני יותר כמו מטוס פעלולים
ישן שיכול להרשות לעצמו לעשות מקסימום לולאה ולהתיישר בחצי
הגובה לכיוון השני, אולי כשאגדל אני אהיה יותר רגוע, יותר
מאושר ומשוחרר ואני בסך הכל מורה לספורט... 'ושוב ושוב שוב שוב
השקר הזה?' חשבתי לעצמי.

הזמן בין סוכות לחנוכה עבר יחסית מהר, יצאתי עם כמה בחורות
מ-www.dvivon.co.il , לא משהו רציני... אבל בהחלט עוזר לאגו
להתאחות. נפגשתי עם ארוין אצלו בבית להדלקת נר ראשון של חנוכה,
ארוין המשיך אחרי המעוז צור והסופגנייה כאילו לא עברו חודשיים
מאז הפגישה בנווה צדק.
- "אני חושב שאם אתה רגוע ושליו, הכול מסתדר, המסקנה שלי שאין
כנראה כמו תרפיה יומית של משאלות. זה מדהים, עברו כמעט ארבע
שנים ואני עדיין לא יודע, עדיין לא יודע מה אני באמת רוצה
מהחיים האלה?"
- "בא לי פשוט לבכות, כל כך פשוט לבכות, להתנקות, לשפוך את
האנרגיות הרעות ולפנות מקום לרוחות טובות", ארוין חיסל במהירות
את הבירה שוורה אישתו הגישה לשולחן ואמר בעצבנות שהוא היה שמח
אם הדשא של השכן יהיה תמיד צהוב יותר ואישתו עבה יותר (של השכן
כמובן) וגם לא היה אכפת לו להיות איטר יד ימינו מעתה ועד סוף
חייו... אשתו צעקה מהמטבח שהיא לא בטוחה שלאיטרים יש את אותה
וירטואוזיות כמו לבעלי יד ימין כשהם... היא השתתקה ונזכרה שגם
אני בסביבה.
אז לארוין, המורה האמריקאי לתולדות ארץ ישראל והפלמ"ח בתיכון
קלעי, נשאר עוד יום והוא צריך לבחור מחר, במוצאי השבת, רחוב
בין ככר נוח לשדה בוקר. רחוב ומשאלה, משאלה אחת בלבד...

הנר השני של חנוכה כבר כבה מזמן בכל הארץ... השעה 23:50 והשאלה
באמת מפחידה, מה יקרה עם ארוין יגשים איזו משאלה? לא עמדתי
בפיתוי ושתי דקות לאחר מכן הרמתי טלפון, וורה ענתה לי, "משהו
קרה לארוין ... הממ... הוא שותק כבר 3 שעות ו ...ו ... פניתי
לעזרה", גמגמה ורה. אחרי רבע שעה הגעתי לשם על הטוסטוס שלי,
ארוין צחק מקצה הרחוב, נעלם מחייך בתוך החלונות של אמבולנס
מד"א, ערפל כבד של חורף עטף מסביב.

כבר הרבה אחרי חצות, אחרי שהרגעתי קצת את וורה, ניסיתי ולשמחתי
הסביח של עובד עוד היה פתוח. הלכתי לעגוב על איזו מנה. עובד,
תוך כדי ניקוי הדוכן, אומר שכנראה משאלות מתגשמות רק כשנופלים
ריסים מול הנרות ביום הולדת שש ואולי גם לפני, כשלומדים כמה זה
חמש ועוד חמש, אולי? "המנה הטובה ביותר ביקום, מעתה והלאה
ישתנו חייכם!!!" עליתי על הטוסטוס, התרחקתי בנסיעה איטית
מהכיכר. חשבתי שאולי, אולי באמת אלוהים יהיה אישה יום אחד...
ואולי אני אהיה יותר גבוה והשיער שלי יהיה מתולתל ואז אולי
הכול ישתנה. אולי? אולי אז לא ייעלמו כל הסודות והכשפים מעבר
לפינה...

"תגיד", שאל אותי עובד כמה ימים לאחר מכן, "ארווין, מה קורה
איתו, לאן הוא נעלם?" "הוא עדיין משתגע בגהה", עניתי.