בהתחלה שנאתי ערבים, אח"כ סתם תיעבתי אותם.  ת`אמת, למדתי
לשנוא ערבים מהערבים עצמם. קראו לו סמיר והוא היה זה שמגיע מדי
פעם בכדי לתקן לנו בעיות בדירה. פעם אחת את החלון במטבח שהחל
לגלות סימני התפרקות מתקדמים, ופעם אחרת נזילה שנגרמה מרעף שלא
הונח במקום. אבא היה מתהלך לפניו ומצביע על התקלות ואמא נגררה
מאחור והאריכה על כל תקלה ותקלה וסמיר שהרגיש לפתע כראש ממשלה
אשר מתהלך עם שני שומרי ראש, היה מהנהן קלות, ניגש לעבודה וישר
מקלל את כל הערבים הבני-בני זונות שהיו בונים בתים מחורבנים
ואחר כך שולחים אותו בכדי לתקן את כל הפאשלות.  אני, בתור ילד
קטן, הייתי יושב לידו בזמן שאכל ארוחת הצהריים, מביט בהשתהות
בחתיכת לחמנייה טובעת בתוך אשל לבן וסמיך ולאחר מכן נשלפת כדג
מעוות הנמשה מביוב היישר אל פיו הפעור לרווחה, מזיל טיפות
לבנות שמנוניות על סנטרו ומיד מגיע הביס מלא התאווה ונעילת
השפתיים. הייתי יכול להתרכז באפקט הנגיסה במשך שעות ולא בגלל
שהמראה ריגש אותי או הדהים, כבר ראיתי דברים דוחים יותר, כמו
פעם אחת, כשאחותי הקטנה אכלה גרבר מצלחת ומתישהו כשאבא הסתובב
בכדי לשטוף ידיים, היא פלטה את כל הרסק בחזרה לצלחת, ירוק-חום
מזעזע, מלווה בחוטי רוק עדינים אשר נמתחו מלשונה ושיניה
הפיצפונות אל הצלחת והיא במקום לבכות צוחקת, מאושרת עד הרעפים
הנוזלים שבגג, וכשאבא הסתובב והבחין בצלחת הגדושה, גירד בראשו
והחל לבחוש את העיסה בעזרת הכף. ירוק כרוש התערבב לו עם חום
לעיסה שביחד עם מיצי קיבה, נראו כפצע מוגלתי פתוח. אבא העמיס
כמות נכבדה על הכף ולאחר שלא הצליח לשכנע את התינוקת מלטעום
מהתערובת, דחף אותה לפיו תוך כדי השמעת רעשי חירחור של מטוס
נוסק ולבסוף הוסיף מממממ ארוך.  כמוהו, גם סמיר היה משמיע
רעשים מוזרים מפיו כשבועות לבנבנות זעירות מבצבצות ומתפוצצות
מבין שפתיו.  אך הדבר האמיתי אשר התמקדתי בו יותר מכל, היה
הצלקת האכזרית אשר היתה מרוחה לו בדיוק באמצע הפנים. נמתחת
מהמצח ועד לסנטר, חולפת בין העיניים ומדלגת מעל האף ותמיד היה
נראה לי שגם על השפתיים אני מצליח להבחין בה חלושות. לי הוא
סיפר שהחליפו לו את המוח במוח טוב יותר שנלקח מפרופסור מפורסם
שנהרג בתאונת דרכים ליד הבית שלו, ושנאלצו לשבור לשניהם את
הגולגולת לחצי בכדי להצליח בהשתלה, אבל כששאלתי את אמא היא רק
ענתה שדוד של סמיר הצמיד לו חוט דנטלי בוער לפנים. פיקפקתי
בשניהם.

לפני מספר חודשים אחותי מתה, התפוצצה ממטען. סיפרו לי שהיא לא
סבלה בכלל ומישהו עוד הוסיף שבארצנו אפשר לקרוא לזה מוות טבעי.
אני משום מה דימיינתי אותה שוכבת בין ההריסות ומזילה ריר ירוק
חום בצבע של גרבר עם חוטי רוק, מזילה ומנסה לירוק אותו לצדדים.
בטלויזיה הסבירו שהערבי שבנה את הבניין שבו אירע הפיצוץ, הוא
אותו ערבי שהחליט לפוצץ אותו. בלילה חלמתי עליה מזילה את הגועל
מהפה ואת אבא רוכן מעילה ולוחש לה "מגיע גם לך לטעום מזה".
היתה הלוויה מהירה. איש אחד סחב את הארון הזעיר; ככה זה
כשמוצאים רק רגל מבין כל ההריסות. חפרו ערוגה קטנה יותר מבור
שחופר חתול ולאחר מכן כיסו את הערוגה בעזרת הנעליים, מהיר
ויעיל; הרי יש עוד 30 הלוויות בדרך. נשארתי לבד, יושב ליד
הערוגה ומבחין בעוד תהלוכה הנעה לאט מולי כאשר אישה אוחזת
בתיבה קטנה; כנראה אצלם מצאו רק ברך. התהלוכה חלפה מעלי ואני
החלטתי שצריך לנסוע לסמיר ולדפוק לו מכות, ולא משנה לי שהוא גר
ביפו ובכלל לא קשור למה שהולך. אני מתעמת עם העבר.

מצאתי אותו ממלצר בקפולסקי, מחלק קפה ועוגות שמרים לסועדים
תמימים, שואל אותם בעברית עגומה שאלות בנאליות והם חושבים
לרגע, מביטים לצדדים, אולי מחפשים עליו את המטען, ועונים לו את
מבוקשם. התיישבתי ליד אחד השולחנות הריקים, קראתי לו להגיע
והזמנתי עוגת גבינה פיצוץ ושוקו חם אש.
הוא הביט בי בחשדנות. "האם נפגשנו פעם?" שאל במתיקות.
"לא וסע להביא לי עוגה," עניתי בתוקפנות והדם אצלי בגוף התחיל
להתחמם. הוא נראה בדיוק כמו שזכרתי אותו, שמנמן, מקריח וצלקת.
אוווו, הצלקת. עצמתי עיניים ונתתי להן לנוח, אך במוח התערבלו
להן מחשבות על אחותי הגוססת ועל סמיר לועס בגסות, על אבא
בתחתונים יורק לריצפה שאריות גרבר, על תמונה של מתאבד שהופיעה
במבט לחדשות, על אמא נאנחת עם הראש ומזילה דמעה - הכל סער וגעש
בקירבי וכשחזר פקחתי עיניים, שלפתי אקדח ותקעתי לו שני כדורים
במוח.

היה שקט לשבריר שנייה ואז קול נפילת עצם כבד על הריצפה, ככדור
באולינג המשתחרר מאחיזת היד ונשמט בתאוצה אל הקרקע. בום. כולם
הביטו בי ושתקו. ידעו שעשיתי מעשה נכון. אחראית המשמרת היתה זו
ששברה את השתיקה ופקדה בפחד שצריך להזעיק אמבולנס דחוף ולאחר
מכן מלמלה "מה עשו לך דוקטור סמיר?" התקרבתי לאט אל הגוף ספוג
הדם ומשכתי את הצלקת שהתקלפה כפלסטר הנשלף מפצע פתוח, מתעקש
להאחז בחתיכת עור מת וסופג בתוכו צבעי סגול ואדום כהה שהגיחו
היישר מהפצע. עמדתי המום אוחז בחוט השקוף. "הוא צדק," מלמלתי
כאשר הגולגולת החלה להיבקע לשניים מגלה מוח נוטף דם כאשר מספר
עצמות תקועות בתוכו."כוס אמק!" זעקתי אל הנוכחים ההמומים
ופוצצתי עצמי ביחד עם כל שאר הסועדים בקפולסקי. אם כבר הלכו
החיים, שלפחות ידעו שזה בגלל ערבי.