ועכשיו אני חושב על הסוף שבוע הקצת לא בסדר שעבר עליי... והוא
עדיין פאקינג לא נגמר...
ומה אני עושה בבית???
יום רביעי, אני הפוך' מכדרר את עצמי על הישבן ועושה ספונג'ה רק
כבר לגמור עם זה וללכת.
התחלתי לשטוף את החדר של ההורים, את החדר שלאחותי, של אחי ושלי
אחרון, בסוף.
אני מוציא את המים ומייבש ואני עייף ומסריח, בעצם גם הג'ינס
המעופש שלי רטוב בקצוות.
אני הולך, מכין את הדלי לסיבוב שני, והפעם באיזור המטבח
והסלון... הגיעה השעה ו...
אין זמן וקוראים אותנו לאכול.
אני רוטן על כך שאני צריך להתחיל לשטוף, למען ישמרון, אני
אשטוף אחרי הארוחה.
מה יש להם מארוחות עם כל המשפחה, ניחא יום שישי, אבל... תמיד?
אני אוכל, מסיים והולך לחדר.
מפשפש פה ושם, נבלע קצת בנבכי המחשב ושוכח את עצמי.
בארבע ומשו אני קולט, שזה כבר מאוחר לי ואני חייב להתארגן
ולתפוס רכבת...
אני מחטט בסל הכביסה היבש ומוציא משם חולצה מסריחה, מטורקיה,
הפכתי אותה ונשלכתי להתקלח.
משתמש באיזה שמפו וקונדישיונר שקניתי קודם ושהחבאתי כדי שלא
יגעו ולא יגמר, כי אני מכיר את האחים שלי, הם רואים, ואו שזה
נלקח או נעלם כלא היה, והם לא יודעים כלום.
פתרתי זמנית את המצב, כשהכנסתי את שני הבקבוקונים לארון.
עפתי החוצה לחדר, התלבשתי, תקעתי נעליים שכבר תכף זמנם יאבד,
וניגשתי לדרוש כסף לנסיעה מאימא.
חיכיתי עוד כמה דקות וצעדתי לתחנה, תוך עשר דקות, כבר הייתי
באחד המושבים, באיזה קרון.
ישבתי מול בחורה כבת עשרים וחמש פלוס, גופיה צמודה מתבוננת
עליי, מתיישב.
מנסה לישון, כי לדעתי החומר שהיא התעסקה איתו, היה די משעמם,
משו על מחקרים.
נראה היה כאילו היא בוכה, אך טעיתי, קורה כשבזמן שאתה עובד
בקריאה על משו ברכבת, אתה נרדם.
היה נראה כאילו היא מתחמקת מהשאלות שלי, הבנתי שהיא לא ברת
שיחה אז עזבתיה.
למרות שיכלתי להמשיך אבל התחנה שלי הגיעה.
ירדתי וצעדתי לעבר הבי"ס האוניברסיטאי המתועש, חולף על פני
תחנת אוטובוסים שתמיד יש שמה חיילות שיוצאות מהבסיס שלהן.
ובי"ס שפעם למדתי בו, שננטש כנראה, גם על ידי העירייה.
הגעתי לכיתה, אני רואה שתי סטודנטיות מדברות על השיעור שעבר,
לא התעמקתי במיוחד.
הלכתי לקנות בקפיטריה בקבוק קוקה קולה, וחזרתי מעלה.
הגעתי לכיתה ונתברר לי ולעוד סטודנטים שהצטרפו שהמנחה מאחרת
כרגיל, בטח תקועה באיזה פקק.
אחרי כמה זמן שלדיבורים של בלה בלה בלה, האחראית מעבירה מסר
בשם המנחה שהיא תאחר בגלל פקק בכביש החוף ושהיא תאחר, מה חדש
כבר... ומציעה לנו לראות סרט.
לא ממש התעמקנו בהצעה ודיברנו על אירועי סוף השנה ועל קריאה
בעצים. כמו כשאתה מתכוון להרשם לבתי ספר מסויימים אתה מתבקש
לצייר עץ בית ושמש למשל.

השיעור עבר מהר אפילו לא הספקתי לספור עד עשר (אלף).
תפסתי טרמפ עם מישהו שגר בקירבת מקום לאן שהצטרכתי.
בקיצר מדברים מדברים... אני מבין שזאת חיפושית האספנות שלו
משנות החמישים שהוא קיבל בירושה משפחתית, אז היא עדיין נחשבת
ליד ראשונה, אחלה, המכוניות הישנות והמצ'וקמקות האלו.
ירדתי בדיזינגוף וקיוויתי ללכת לעשות מנוי בקולנוע. לא הלך לי
הפעם, איך שהזמן רץ לו וכבר אני מאחר... על בטוח אם אני אגש
לקולנוע.
הלכתי למישהי שאני מכיר ועוד אחת, שותפתה לדירה, נסעתי איתה
לאיזו מסיבת יומולדת של חבר שלי.
הנסיעה התארכה בגלל בילבול קל של הנהגת, אבל זה הסתדר.
הגענו לאיזה פאב, בחוץ היו מלא ילדות בנות שתיים עשרה, וחברים
שלי.
היה מעודד מאוד שבאמת מצאנו את המקום ואמרו לנו שזה תכף יהיה
מוכן ושלא נתנגשנו בטעות עם מסיבה פלצנית של ילדות מינוס
טיפש-עשרה.
נכנסנו, חבר שלי הכין את התפאורה הדיג'אית וחבר'ה כבר היו
מורעבים, כמוני שכירכרתי בדרך שהבטן והרגליים שלי עושות רעשים
משונים.
אז הזמנתי גם כמה דברים חביבים, עם בירה כלל וכלל לא מאוסה.
בהמשך הערב, שמו כמה שירים מהלהקה הנוכחית והקודמת שלהם
(הדיג'יי ובעל הכבוד) ואני ישבתי והסתכלתי.
ואני לא אזכיר שזוג בחורות ככל הנראה התקשרו ודיברו כחייזרות
ושאלו שאלות לא מובנות.
הגיע הזמן שבו המציבים את הברנש המאושר בכיסא, על במה, עם
בקבוק יין ועוגת בית.
עם זרקור אדום ממלא, מאמללים את חייו מזכירים לו דברים מביכים
ומתסכלים כבדיה קומית.
נסתיימו הבשורות, החיבוקים והצילומים, חזרנו למלאכת השתייה
והריקוד המתחסד.
למרות הרצון שלי להתעניין ניסיתי לגרום למלצרית ללכת, אבל היא
חזרה... היא היתה משעשעת אחרי הכל וקיבלה טיפ ראוי לשבח.
יצאתי משם במטרה לצאת וללכת, פחות או יותר לישון...
נסעתי עם חבר שלי ועוד מישהי שאני מכיר, לרעננה...
וגזרתי אותו (כך טען) לפני השינה והוא חשב שאני תוכי, שאם
סוגרים את האור אז אני נרדם.
אך האמת קיצרה את התקווה שזה יקרה.
בבוקר, הוא מזדנב אחריי לגרום לי לקום, כי העוזרת צריכה להכנס
ולסדר.
אנחנו הולכים למטבח ואוכלים ארוחת בוקר (לחמנייה מוצנמת
וקוטג')...
ולארוחת צהריים, נראה לי שפחות משעה אחרי הארוחת בוקר, ניגבנו
חומוס.
הוא נותן לי רעיון להצטלם...
הוא רואה עיוות בתמונה, אך דווקא מעניינת מי שלא מכיר את החדר
שלו, לא יבין ת'עיוות.
אחרי זמן לא מה, נסתלקתי משם בעדינות יתרה לחבר אחר שלי שגר
בקירבת מקום.
נופל עליהם, לפנות ערב בעת התארגנותם, לטיול בצפון-מרכז, באיזה
חוף. העלתי את האפשרות שאולי הם יוכלו להחזרני הביתה, אך ללא
מזל. הם כבר היו חמישה באוטו, מלא ציוד, ליומיים או שלושה.
הם הקפיצו אותי עד לסביבות נתניה, והמשכתי משם לכיוון הבית
באוטובוס.
חשבתי כשהייתי בתחנה... על כמה דברים שיכולתי לעשות וויתרתי...
כי הם לא נראו לי, לסוע לדרום, לסוע קצת יותר צפונה מהדרום
ההוא... ללכת למועדון בת"א, לנסוע איתם איכשהו לחוף, או לחזור
הביתה...
בתחנה המרכזית בחדרה, הנהג אוטובוס החליט שהוא צריך לתדלק, אז
הוא סילק את נוסעי האוטובוס,
במטרה שיספיק לו השתיים וחצי דקות שהוא ימלא... עד לחיפה,
ואותי זה לא ממש מעניין כי אחרי חמש דקות הוא מוריד אותי בין
כה וכה. התייחסתי לכך, רק משום שזה הפריע לי לקרוא ולשמוע
מוסיקה בנחת.
מרוב תיסכולי חזרתי הביתה, ופתאום נראו לי הדברים כ"כ רחוקים,
שאילו הייתי הולך, הדברים היו איתי ולא רחוקים כלל.