לראות אותך. להיות לידך. ולא להבין. לא להבין שום דבר מעבר למה
שעיני רואות. כמה מוזר לראות ביום בהיר אחד, אדם מסוים, בדרך
שונה ממה שראית את אותו אדם עד היום הזה. אבל הייתי רק ילד אז.
כך היית גם את. שנינו היינו תמימים. לא מבינים ולא רואים.
משחקים ומדברים ולא מחפשים משמעויות, לא מחפשים פרשנויות. סתם
ילדים.

אולי אני עדיין ילד. כלוא במעטפת שלא תואמת לעתים את תחושותיי
והרגשותיי. אבל אי אפשר לפרוץ. אי אפשר לפרוץ את המעטפת הזו.
אני בתוכה. את היית בתוכה. היית במעטפת הזו שלי וראית אותי
אחרת. אבל עכשיו היא אטומה. גם אני אטום. אטום לראות את מה
שהיה מונח תחת אפי במשך 8 שנים. אבל עכשיו אני רואה. אני רואה
אותך, שומע את קולך, מנסה לחבר בראש את הפרטים הקטנים שהיו
חסרים לי כל כך הרבה זמן. עכשיו זה מושלם. תחושה של שלווה.

הציפייה לפגוש אותך שוב, הופכת דקות לשעות ושעות לימים... אבל
זה יקרה. ואני מחכה. מחכה לרגע שיגרום לי לחייך. להביט בך
ולראות אדם אחר. שונה לחלוטין ממה שהוא היה לפני זמן מה. לפני
8 שנים.

לראות אותך.