אני חושב על החצר בעלת ארבע הממטרות. היא קטנה, וממטרה אחת
תספיק. אבל אז, אצטרך להשקות קצת עם הצינור. זה אולי יבזבז
יותר מים, ואולי לא. כי מעניין אם יש לי המדד כמה צריך להשקות
שמצד אחת יהיה מספיק, ומצד שני לא יבזבז יותר מים משלוש
הממטרות האחרות. ככה אני אחסוך!
אני חושב על שלחופה. נראה לי שהוא בודד הצב מים הזה, והוא כל
כך חמוד. האמת שקניתי שניים, אבל היא טבעה המסכנה בתוך האוויר
של עצמה. ועכשיו הוא שוחה לו לבד מסכן ועייף, והצטברה לו ירוקת
על השריון הרך, זה שלא מגן מפני כלום. כמה שאני מרחם עליו, אם
לא אני אאכיל אותו ואחליף לו מים, מי כן?
אני חושב על מישהי. מישהי אחת, אני אפילו יודע מי זאת. יש כל
כך הרבה שדומות לה, אבל... וואו... איך שהייתי פותח אותה.
הייתי מפסק לה את הצורה ונהר היה זורם ממנה כשהיא הייתה גומרת.
זה היה יכול להיות הקאטארזיס של המאה! בכל רחובות העיר היו
שומעים איך היא גומרת, ויש לי עבודת לשון מעולה. אין אחת ברחוב
או יותר מקרוב שאני לא מדמיין עירומה. ממש כמו הרגע נולדה בשלה
מחכה רק להנאה רצופת הריגושים. מסע תענוגות הייתי עושה לה,
יפהפייה נרדמת שלי. את לא מאמינה כמה שאני יכול. פשוט, לא
מאמינה.
אני חושב על התאים במוח שעובדים שעות נוספות כמו מורים שאין
להם כסף ועל הסימני פיסוק שגורמים לך לרצות שלא יהיו בכלל ושלא
יאשרו אותך והכל בנשימה אחת ממש כמו שישי גולן לימד אותנו על
הטקסטים של שייקספיר שלפעמים הם ארוכים כמו ארבעה-עשר שורות של
סונטה ואסור לקחת אוויר לריאות עד שאתה לא מסיים את השורה אבל
זה יכול לטרף אותך כמו מיליוני חלקיקים במרחב איך שכלום לא
מוחשי ואתה מת או חי וכלום לא ברור ואתה שמח או עצוב ודמעה
זולגת או נבלעת ואינך יודע מי אתה או מה אתה רק לכתוב מהר מהר
על המקלדת הסינתטית כמו ילד סינתטי מול מסך שדולק לכתוב ולכתוב
שאיש לא יראה ואיש לא יקרא רק לעצמך בתוך תוכך ולא מפסיק ולא
נושם אולי אם תקפוץ מאיזה בניין מישהו יבין את השיגעון שעובר
לך בראש ומצד שני אם לא אז לא יזכרו אותך ומצד שלישי אתה כותב
ואנשים אולי אפילו קוראים וחושבים שאתה משוגע ורק זה חסר לך
ויש עוד כל כך הרבה צדדים גם למילים וגם לך ואין כוח לכתוב או
לספר או לדבר רק שמישהו יכיר ואולי יהיה חבר רק פעם אחת אין
פסיק ואין סיום משפט.
אני חושב על הגעגועים לחברה, שאני כל כך, כל כך אוהב והיא בכלל
כבר לא איתי. ואני יכול למות רק שהיא תהיה איתי. לפעמים היא
מציקה לי ורב הזמן היא דוחקת אותי אליה, ואנשים מסביב אומרים
לי שאני חייב לחשוב על עצמי, אבל אני - אנכי - חושב תמיד רק על
עצמי, וחושב שהאמת שהאמת שהם לא יהיו איתי.
ואני חושב על מוזיקה. אלוהים - אם בכלל קיים - זה החלום שלי.
ואני כל כך לא סגור על עצמי שאני לא יודע אם להיות מוזיקאי
אמיתי זה כל מה שאני רוצה, או שמא אני רוצה להיות הכל, ופשוט
לא יכול. והלוואי והייתה לי כתיבה מושלמת, לחן מושלם, סגנון
מושלם. הלוואי והייתי מושלם. אם רק לא היה לי אף כזה גדול עקום
ומכוער. אם רק לא היו לי ריבועים בשיניים כשאני בן שמונה עשרה.
אם רק לא הייתי נכווה בעודי דוחף סיגריה בוערת והפוכה לפה שלי.
אם רק לא הייתי כזה נמוך והיו לי כתפיים יותר רחבות, והייתי
נראה טוב. אם רק הייתי יכול לדחוף את כל הנשמה שלי למוזיקה
שאני כל כך אוהב ורוצה להוציא ממני החוצה ופשוט לא יכול. החלום
של החיים שלי. להיכנס לסרט השמיעתי החזק מכולם, טירוף חושים של
ממש, ולהיות גאון. זורם, חלק. הלוואי והייתי מוזיקאי. אבל
בינתיים, אני חושב על מוזיקה.
ואני הולך לחקור את המוח. לא אצלי, לא היום ולא עכשיו. די!
זה נמאס.
את הטוב אני לא מצליח להוציא מן הריקנות.
את החברה אני לא מצליח לראות מן הבדידות.
אתן לראשי להיות המאושר מכולם.
אנסה לחשוב פשוט, כמו שתמיד אני אומר. הפעם, אעשה.
חולה. פעם לא, פעם כן.