השפל הכלכלי שלי הלך והעמיק, עד שהייתי חייבת למצוא עבודה. זה
נהיה או זה, או לרדת לבקש שקל מכל מי שעובר למטה ברחוב, וזה
בתור דור חמישי לפחות של פולניות אני לא יכולה לעשות. חיפשתי
כל עיסוק שהוא שקשור בכתיבה - קופירייטינג, אינטרנט, עיתונות,
טלוויזיה, רדיו, ולא מצאתי. עברתי על כל המודעות בכל העיתונים,
שלחתי בפקס, באי-מייל, יזמתי פגישות, ניסיתי הכל. אבל כלום. לא
קיבלתי תגובה מאף אחד. אפילו העיתון על שירותי הסעדה שחיפש כתב
רעב ויתר כנראה על ההזדמנות לפגוש את כתבת המזון הדגולה,
והתחלתי לחשוב ולדכא את עצמי בכל מיני עבודות טלמרקטינג או
מכירות מדלת לדלת של ביטוח חיים. בלאות אין קץ גררתי את העכבר
לכפתורים של ההדפסה והוצאתי עוד טופס קורות חיים עם הפניה
לסטלה ממחלקת כח אדם של א.ד.ביטוחים. הנייר שהדפסתי יצא מטושטש
לגמרי והיה ברור שבפקס כבר לא יראו כלום.

חזרתי מאופיס דיפו אחרי שקניתי דיו למדפסת בצ'ק האחרון שלי,
נעצרתי ליד הכספומט והוא בלע לי את הכרטיס. על הרצפה ליד
הכספומט שכב הומלס ועל הפתק שלו היה כתוב: "I ran out of
money, have no way to go back home, please help". פרצתי בבכי
תמרורים וככה הלכתי כל הדרך הביתה כי לא נשאר לי כסף למונית.
ליד הבית שלי, איזור הומה הומלסים במיוחד, בא לי רעיון. קלטתי
שלתרומה לנזקקים יש קשר ישיר לאיכות הטקסט על הקרטון, או
המודעה, או מה שזה. כמה שיותר בלוי וכמה שיותר קורע לב, אבל לא
ארוך מדי, יותר כסף לקבצן. חשבתי שאם אני אעבוד עם כמה מאלה
שעובדים חזק, 10% עמלה על כל תרומה ואני מסודרת. זה גם קרוב
לבית, אין הוצאות נסיעה וזה גם קשור לכתיבה.

הלכתי עם ההצעה הזאת לכמה הומלסים שאני מכירה מהשכונה. אני לא
יכולה להגיד שקיבלתי תגובות נלהבות, אבל מצד שני גם לא בקשו
ממני לשלוח פקס והאנשים האלה כבר לא מתלהבים בקלות משום דבר.
היחיד שאכזב אותי, כמובן שאני אשמה שציפיתי ממנו, אבל חשבתי
שבגלל שהוא שולט על הפינה הכי שווה בשכונה, החיבור ביננו יעבוד
טוב. זה איזה אחד שתפס ראשון את העמדה ליד הכספומט מול
המועדון, ואנשים שיוצאים לבלות הם כידוע נדיבים במיוחד, ככה
שיצא שהוא מרוויח הרבה כסף יחסית. מצד שני, הוא כבר היה במקום
הזה הרבה זמן ואנשים התרגלו אליו והפסיקו לתת כמו בהתחלה. זאת
בדיוק היתה הנקודה שבה הרגשתי שאני יכולה לתרום לו. חשבתי על
גימיק של מודעה עם הסכום הנדרש לאותו יום, ושהוא כל פעם יגיד
כמה נשאר לו. זה גם יתן לו טקסטים חדשים להגיד, וזה גם אתגר
לתורמים ויש לזה קטע אינטראקטיבי, שאנשים צעירים שמסתובבים כאן
יכולים להתחבר אליו.

חוץ מזה, ידעתי שיש לו עוד אנשים על העמדה. כשהוא לא שם, הוא
עובד על עמלות עם קבצנים אחרים שישנים במקומו. גם הוא לוקח 10%
על כל תרומה. חשבתי שאם הוא יראה שהטקסט המשופר עובד טוב, יהיה
לו שווה לחבר אותי עם שאר אלה שעובדים איתו וככה להגדיל לעצמו
את העמלה. הייתי עושה את זה לבד, אבל הקבצני משנה רובם במצב
נפשי ממש קשה ולא מגיבים לזרים, בטח לא בחורה ועוד לא
הומלסית.
לא רק שההומלס מהכספומט לא התלהב מההצעה, הוא התחיל לצעוק
ולגרש אותי מהעמדה שלו ולזרוק עלי דברים, עד שהבחור מהפיצוציה
שהוא חבר טוב שלי התערב והרגיע אותו. לא כעסתי. ראיתי אותו
מזריק בחניון ליד כמה ימים קודם, והבנתי שמהמקום שהוא נמצא בו
אין דרך חזרה, ושאם הוא לא מקבל מנה עכשיו ממש לא מעניין אותו
העסק.

ניסיתי עוד כמה שאני מכירה ואף אחד לא הסכים. זה היה קצת מעליב
כי הרגשתי שהם לא ממש מעריכים את הכתיבה שלי ובטוח מפקפקים
ביכולת שלי להביא תוצאות בשטח, ואז פגשתי את בת'. הראש שלי
הבהב פנימה כמו מכונת מזל וידעתי שהיא תסכים. היא היתה
אמריקאית ונורא יפה, והיא הרגישה שטקסט בעברית יוכל מאוד לעזור
לה. היא כבר כתבה משהו באנגלית, אבל בגלל שהיא לא מכירה את
המנטליות של האנשים או בגלל שהרבה לא קוראים אנגלית, זה לא היה
מספיק קומוניקטיבי. היא היתה מוכנה לתת לי הזדמנות. לא האמנתי
למשמע אזני, אבל בגלל שזה היה או זה או א.ד. ביטוחים הסכמתי גם
אני. תמורת 15%.
כתבתי לה "בקרוב לא תהיה לי ברירה אלא למכור את גופי. בשבילי
זה קשה מנשוא. אנא עזרו לי".
היא כמובן לא יכלה להעריך את איכות הטקסט אבל תרגמתי לה
לאנגלית והיא היתה די מרוצה. אחרי היום הראשון היא כבר היתה
מרוצה מאוד, ואחרי שבוע כבר התחלנו לעשות כסף לא רע.
בת' גם השתפרה ונהייתה לה הבעה סופר משכנעת על הפנים, אבל אחרי
חודש היא אספה מספיק כסף וטסה חזרה הביתה. היא נתנה לי כתובת
בניו יורק והבטחתי להגיע לביקור.
את הפתק שלה היא הורישה להומלסית אחרת, שלא ידעה לקרוא ולא היה
לה מושג מה כתוב. זה לא עבד בשבילה כל כך טוב, אז לא היה טעם
שאני אבוא לבקש כסף. נראה לי שזה בגלל שהיא התלבשה בסגנון
זנותי, ולתורמים נראה שזה או קטע ציני או שהמצב אבוד כבר.

אחרי בת' כבר לא מצאתי אף הומלס שיכול להחזיר את ההשקעה
והחלטתי לפרוש מהענף הזה. גם נהייתי כל כך מלנכולית מהמצב
ברחוב שאפילו אם הייתי רוצה לתת למישהו איזה פרומו, יצאו לי
טקסטים עצובים מדי. ההומלסים שקראו אותם בכו, וגם בלעדי החיים
שלהם מספיק מדכאים. נראה לי שכשייגמר לי הכסף מבת', אני אתחיל
לכתוב הספדים בבית קברות. אמרו לי שיש שם מלא אנשים שמנסים
לבכות ולא מצליחים.