נכתב לסדנה ה-43 עם הדרישות הבאות:
שם היצירה הוא מותג
הסיפור מתרחש בחתונה
יש אורח לא קרוא
יש אורח שהוא סלבריטי
עמדתי בתחילתו של שביל הכניסה שהיה מחופה בצמחיה מטפסת. בפינה
עמד מיותם שולחן גבוה ועליו מפוזרות כרטיסיות עם שמות, של
האורחים שלא הגיעו. לקחתי אחת, מאגרף סביבה את כף ידי. לא
התכוונתי לשבת בשולחן, אבל פיסת הנייר הלבנה נסכה בי בטחון
מזויף ככל שיהיה.
צעדתי לאורך השביל ודמיינתי אותה פוסעת כאן מתרגשת בשמלה הלבנה
שלה, לא מצפה לי כלל. נדמה היה שאני מתקדם ולא מגיע. הרגשתי
שאני נמצא מעל תהום - צעד אחד לא זהיר ואני נופל.
השביל הסתיים במעין חדר כניסה עטוף בוילונות לבנים ומראה גדולה
בצד שמאל.
ראיתי מולי נער, שערו קצר, עגיל באוזנו, חולצת טריקו, שמודפס
עליה GAP לרוחב החזה, ג'ינס ונעלי הרים.
אה, החולצה. המתנה האחרונה שהיא הביאה לי לפני שנתיים, כשחזרה
מניו יורק. מזל שהיתה גדולה עלי אז. אף פעם לא הצליחה להביא
משהו שיתאים לי, תמיד קטן מידי, גדול מידי. אחרי הביקור הזה,
לא באה יותר.
הייתי בן חמש עשרה. בעצם כמעט בן שש עשרה. בהתחלה לא שמתי לב,
שעבר זמן והיא עדיין לא באה שוב. למען האמת זה היה די מעצבן,
שהיא הייתה מופיעה ככה פתאום בלי להודיע, לוקחת אותי לסיבוב
באוטו שלה ומספרת לי על העבודה שלה, על החברים המפורסמים שלה
ונעלמת שוב.
סבתא אמרה ערב אחד, "התקשרתי אליה והמספר לא מחובר", הבטתי בה
במבט שואל, לא מבין על מה היא מדברת. "אמא שלך, שאלתי בבזק
ב-144 ואמרו, מספר חסוי".
"תשאלי אותה כשתבוא", עניתי בקוצר רוח והמשכתי להסתכל
בטלוויזיה.
"היא כבר לא באה יותר מחצי שנה", אמרה סבתא, "בגלל זה
התקשרתי".
"תעזבי אותי", עניתי לה בכעס, "שלא תבוא, לא צריך אותה".
"היא אמא שלך", אמרה סבתא ברוך שהיה שמור לביתה הקטנה, "בטח יש
לה סיבה".
תמיד יש לה סיבה.
היתה סיבה לזה, שהיא נכנסה להריון בגיל ארבע עשרה וחצי.
היתה סיבה לזה, שהיא לא עשתה הפלה.
היתה סיבה לזה, שלא מסרה אותי לאימוץ.
ואפילו היתה סיבה לזה שהיא השאירה אותי עם סבתא.
הכל ידעתי.
חלק סבתא סיפרה לי. לפעמים גם היא היתה משתפת פעולה ונותנת קצת
מידע.
אבל בסוף, מצאתי את היומן שלה והכל התחבר. היה לה חבר חייל,
היא נכנסה להריון, ולא ידעה אפילו עד שהיה מאוחר מידי. הוא
נהרג בצבא באיזה תאונת אימונים מטופשת, והיא רצתה להתקדם בחיים
ולהצליח, "וכשיהיה לי מספיק כסף, אני אקח אותך אלי, ואתה תלך
לאוניברסיטה ותלמד מחשבים, תתקדם בהיי-טק, באיזשהו סטרט-אפ
שיימכר במליונים. לא כמוני, שהייתי צריכה לעבוד קשה כדי להגיע
לאן שהגעתי. ולא שאני מתלוננת. אני אוהבת את מה שאני עושה, אבל
אני עובדת קשה".
סקרתי את הגן וחיפשתי אותה, מחפש כלה בשמלה לבנה ושובל של
הינומה משתרך אחריה. פתאום ראיתי אותה. היא היתה אחרת
משדמיינתי. שמלה לבנה וצרה, בלי הינומה, שערה השחור נופל
בחופשיות על כתפיה החשופות. בדיוק התחבקה ודיברה עם מיקי
חיימוביץ. זכרתי אותה מהסיפורים. היא הכירה אותה עוד כשהגישה
את החדשות המקומיות בכבלים, ויחד איתה עברה לערוץ שתיים
והתקדמה שם עד לתפקיד עוזרת מפיק. כשמיקי עברה לערוץ עשר היא
הלכה בעקבותיה והפכה למפיקה.
ככה מצאתי אותה. יום אחד ראיתי את השם שלה בכתוביות. עברו כבר
כמעט שנתיים מאז ראיתי אותה בפעם האחרונה. סבתא שתקה, וכך גם
אני. אבל כעסתי, שהיא לא מתקשרת, שהיא לא באה, שלא אכפת לה
ממני יותר.
עכשיו ידעתי איפה היא עובדת.
יום אחד התקשרתי לשם, ביקשתי לדבר איתה, "היא בחופשה, מתחתנת
מחר", אמרה המזכירה בקול מאנפף.
ניתקתי.
המשפט הדהד שוב ושוב בראשי, "היא מתחתנת מחר".
מחר.
החלטתי להגיע לחתונה, עכשיו נשאר לברר איפה היא מתחתנת. חשבתי
מה להגיד למרכזנית, ועל כל מיני תסריטים של תשובות אפשריות
לשאלות אפשריות. פעמיים חייגתי וניתקתי מייד. בסוף זה היה קל
משציפיתי.
שוב ענתה לי בעלת הקול המאנפף, "שלום מדברת טלי, במה אוכל
לעזור?"
ליבי הלם כל כך שכמעט לא שמעתי את עצמי. מעוות מעט את קולי
אמרתי, "שלום, מדברת בת דודה של מירה, אני רציתי לשלוח לה מברק
כי אני לא מגיעה מחר, ואני לא מוצאת את ההזמנה, ולא עונים לי
אצלה בבית".
"הגן הפורח, במושב אורים", ענתה בעלת הקול המאנפף בלי להתווכח
או לשאול.
והנה אני כאן, לא יודע מה בדיוק אני עושה כאן, למה אני כאן.
"שלום, ומי אתה?" החריד אותי קול ממחשבותי.
הבטתי בשואל, גבר נאה, לבוש חליפה, "אה, אני..." גימגמתי.
"אתה מצד החתן או מצד הכלה?" שאל.
"מצד הכלה", עניתי בלי להסס.
"אז בוא נלך להגיד לה מזל טוב", והוא שילב את זרועו בזרועי
והוליך אותי לעברה.
"מירה" רעם שוב קולו כשעמדנו קרוב אליה, "תראי מה מצאתי, הוא
אומר שהוא מהצד שלך".
היא הסתובבה, וראיתי את מבט התדהמה, שהתחלף באימה, "מה אתה
עושה כאן?" סיננה.
"אז הוא באמת מצד הכלה", רעם שוב הקול, "ואני חשבתי שאני מכיר
את כל צדדיך, אולי תציגי אותו?"
"זה אמיר, הוא בן משפחה, אני לא ציפיתי לו".
כן, אמיר, הנסיך שלך. כך היית אומרת. ועכשיו את משקרת, לחשתי
בלי קול, מאוכזב.
"באמת חשבת שהיא תגיד, זה הבן שלי?" שמעתי פתאום את סבתא כאילו
עמדה לידי.
המשפטים שאמרה בצהריים כשניסתה למנוע ממני לבוא לחתונה חלפו
פתאום בראשי.
"ואת לא מתכוונת להציג אותי?" שאל שוב בעל הקול.
חיבבתי אותו.
"זה דורון, בעלי ו...", היא לא סיימה את המשפט והוא נכנס
לדבריה, "בוא בחור, נדאג לך לשתיה. עד היום שמעתי, שאין משפחה
ופתאום אתה מופיע. תוכל לספר לי את כל הסודות האפלים, שהיא
מסתירה".
היא נתנה בי מבט מתחנן ואני שתקתי מסרב להענות, נותן לדורון
למשוך אותי לעבר הבר.
"מותר לך לשתות?" שאל.
"אני כבר בן שמונה עשרה", עניתי.
"אז יאללה, משקה של גברים, תן לנו וויסקי עם קרח", פנה לברמן.
מהמקום בו עמדתי, ראיתי אותה צועדת, עוברת בין האורחים, מחייכת
בפיזור דעת ורוצה בכל מאודה לדעת מה קורה בינינו.
"אז מה בחור... מה אתה עושה כאן?"
החלטתי.
"מה שהיא אמרה לך. אני מהמשפחה, רציתי להתחכך קצת בסלבריטאים",
אם היא לא רוצה אותי, אני לא צריך אותה. "אבל הספיק לי, אני
הולך". אני לא צריך לעבור מעל התהום, הפער גדול מידי.
"לא, אל תלך" פתאום היא היתה לידינו, "דורון, אנחנו צריכים
לדבר".
"זה בסדר, לא צריך, אני הולך", אמרתי. היא אחזה בידי, "לא
אמיר, זה לא בסדר, ואתה לא הולך. דורון..." פנתה אליו, "אני
רוצה שתכיר מישהו. זה אמיר, הבן שלי".
דורון הביט בה ולא דיבר.
"זה סיפור ארוך, ילדתי אותו בגיל חמש עשרה, ואמא שלי גידלה
אותו. בעצם היא מגדלת אותו עד היום ולא סיפרתי בהתחלה... ואחר
כך לא ידעתי איך להגיד ו... ככה הגענו לפה ולא אמרתי כלום ואני
מצטערת. מצטערת שלא סיפרתי לך. על זה שבשנתיים האחרונות לא
הייתי... " והיא הביטה בי, כשאמרה את זה, הושיטה לעברי את
זרועותיה ואני חיבקתי אותה, מרגיש איך התהום נעלמת, הפער נסגר
ואמרתי את המילה שחיכתה שנתיים: "...אמא".
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.