"בהפסקת הצהריים, מהפיגום אפשר לראות
מי יבנה יבנה בית, מי יבנה אם לא אנחנו נעבוד
טיח על הקיר, אבק על העיר
אני מכיר את השיר, תמיד אותו שיר
ערבב את הטיח אחמד, ערבב את הטיח"
(אהוד)

קונטרה לחייל בורוד.
ביתו של הרקולס היה מקום מפגשם הקבוע של החבר'ה. גם הערב ישבו
כולם סביב הנרגילה ודיברו על החיים. הקפה - שחור ובוצי, הטיח
על הקירות מעלה עובש, חלקו מתקלף. קר מאד בתקופה זו של השנה
וכולם מצטופפים ומתעטפים בשמיכה קטיפתית אחת גדולה. לכאורה,
הכול נראה היה רגיל באותו יום - המאפיה נפתחה בארבע בבוקר כמו
שעון, הילדים הלכו לבית הספר ואפילו האחים הקטנים המשיכו לעבוד
בנגרייה. אולם תווי הפנים של יושבי המחנה לא יכלו להסתיר את
המתח שהיה באוויר...
קריאת המסגדים של הערב הייתה קצת שונה בימים האחרונים. השכן
ממול שהיה נוהג לגשת למסגד בכל כמה שעות ולוודא שהקלטת עובדת,
היה מוסיף דברים בעל-פה: "חיילים חיילים! בואו לכאן! מחנה
בלאטה ג'יהנום! אנחנו נחתוך את הגרון! בואו בואו!".

הרקולס היה בסך הכל נער בן 17. אביו, נהג מונית במקצועו, נעצר
על-ידי הישראלים בבית-פוריק לפני שלושה חודשים. אף אחד במחנה
הפליטים לא ממש הבין למה. אמא הייתה נוהגת להיפגש עם הקפטן של
המנהל האזרחי מדיי שבוע, כדי לנסות ולהבין מה עלה בגורלו של
האב. וכל פעם, אחרי שעמדה שלוש שעות בתור, אמר לה הקפטן שתבוא
בשבוע הבא. כבר לא ניתן היה לשאת את הבכי...
המשפחה נאלצה עתה לחיות מנדיבותם של האחים המוסלמים ומהעזרה
המשפילה של אונר"א. האחות הגדולה הייתה ממתינה בציפייה דרוכה
בכל יום למשאית הכחולה והאיש במדים שזרק שקיות של קמח לכל
יושבי המחנה. אחרי חודשיים הרקולס כבר לא היה יכול להביט
בפרצופה המיואש והכבוי של אמו. נמאס לו שאחיו הקטנים מביטים בו
בעיניים זגוגיות חסרי אונים, מבטים שכאילו אומרים 'תעשה כבר
משהו!'. אז הוא הרים טלפון לזקן: "אני רוצה לתרום למאמץ הלאומי
הפלשתיני" אמר. "מצוין!" השיב הזקן. "אלוהים ידאג שתזכה בקרוב
לחיים מלאי אושר. תפגוש אותי בעוד שעתיים ליד המאפיה במרכז
המחנה".
מדי יום הקפיד הרקולס להקדיש שעה או שעתיים לערבוב דשנים
בדירתו, כפי שהזקן לימד. לוקחים קצת מזה וקצת מזה, מערבבים עד
שיוצא חומר לבן, שמים בתוך הקרח. קצת לפני השימוש, מוציאים
ושמים בתוך החביות, מחברים שני חוטי חשמל ומתרחקים. אבל צריך
להיזהר - אחד החבר'ה פעם איבד אצבע כשכל העסק נפל על הריצפה
והתפוצץ באופן בלתי מבוקר. את החוטים מותחים עד לנקודה בטוחה
ומפעילים באמצעות מצבר של רכב. בינתיים, מחביאים את המטענים
המוכנים בבור שבחצר הבית.

החושך ירד וכולם כבר נכנסו לבתים, המחנה התוסס והרועש נדם
באחת. הרקולס וחבריו יצאו לפרוס את המטענים עליהם עמלו בימים
האחרונים. היה ברור שהישראלים ינסו לעשות משהו גדול הלילה.
הישראלים ריכזו את כל הצבא הגדול שלהם ליד חווארה. כמות כזו של
משאיות וטנקים הרקולס לא ראה מימיו. האחים בכפר הזהירו את
החבר'ה במחנה מפני מה שצפוי לקרות, אבל הדבר רק הוסיף לתחושת
הגאווה של הרקולס וחבריו. "תראו את הישראלים הפחדנים האלה,
אנחנו פה פחות משלושים קדושים והם באים לנו עם כל הטנקים
והמשאיות." לחש בפעם המי יודע כמה לשני חבריו שהתאספו סביב
מדורה קטנה באחת הסמטאות הקטנות שיוצאת מרחוב בתי הספר. "כן...
תשמעו קטע. אתמול רציתי לבדוק אם הקלאצ'ניקוב עובד, אז עליתי
לגג שמעל בית הקברות ויריתי על הבית איפה שהישראלים יושבים. הם
כולם רצו כמו עכברים מורעלים. כמעט פגעתי בחייל", הוסיף אחד
החברים.
הרקולס היה בטוח שהלילה הוא הלילה שבו ינסו הישראלים להיכנס
בפעם הראשונה אל תוך מחנה הפליטים - 'הלילה הגדול'. התמונות
בעיתונים ובטלוויזיה יותר מרמזו על כך.
החוליה של הרקולס הייתה אחראית על החלק הדרום מערבי של המחנה,
משם היו אמורים הישראלים להגיע. שרשרת המטענים כבר הייתה פרוסה
לאורך השדרה ולכל אחד היו מספיק כדורים בשביל להרוג שלושה או
ארבעה חיילים. הרעיון היה מאד פשוט - איך שהישראלים מתקרבים
מהשדרה, מפעילים עליהם את המטענים, יורים קצת לכיוון ונותנים
להם להתעסק עם עצמם. ככה הם לא יחדרו פנימה.

כבר חצות ועדיין לא קרה כלום. אחד החברים חשב שהוא שומע טרטור
של מנוע מרחוק. "בואו נלך לראות מה זה!" פקד הרקולס על חבריו
והתחיל לצעוד אל קצה הסמטה. הרקולס הגיע לקצה המחנה והציץ
דרומה לשדרה. "הנה מגיע טרקטור גדול. ישראלי! זה מתחיל, זה
מתחיל!" צעק ורץ חזרה אל עומק הסמטה, כולו מלא התרגשות.
ה'טרקטור' היה דחפור ישראלי ענק, עטוף כולו בשכבות הגנה. מפלצת
של פלדה. הרקולס הביט לרגע בקצוות החוטים וניסה לזהות את החוט
המוביל למטען שהטמין לפני כמה שעות במקום בו עמד עתה
ה'טרקטור'. כשמצא את הקצה הנכון, חיבר למצבר. 'בום!' אדיר נשמע
למרחוק. "נו? עצר?" צעק לחברו שנותר להציץ בקצה הסמטה. "כן! חה
חה חה... ניראה לי שהוא עצר! רגע. לא. הוא ממשיך! הרקולס, תהיה
מוכן להפעיל את הפצצה השנייה". הרקולס שוב נלחץ. "איפה החוט
הזה לעזאזל?!" צעק. שלוש השניות שחלפו עד שזיהה את החוט הנכון
נראו כנצח. הזיעה ניגרת למרות הקור המקפיא. הרקולס חיבר את
הקצוות למצבר. 'בום!' נוסף נשמע למרחוק, מכיוון השדרה. "נו?"
צעק הרקולס לחברו המציץ. "זה לא מזיז לו, הוא ממשיך לנסוע
לכיוון המחנה. אפילו הסובארו השרופה של הזקן לא עצרה אותו. מה
עושים?!" השיב החבר. "תהיו מוכנים. כשאני נותן את האות, אנחנו
קופצים לתוך השדרה. אני אעמוד באמצע, אתם תסתדרו מסביבי.
מכוונים על הנהג ויורים את כל הכדורים. בסדר?".
הטרקטור הוסיף להתקרב למחנה. הרקולס עטף את ראשו בכפייה האדומה
שהייתה תלויה על צווארו וכך עשו גם חבריו. ליבו פעם בקצב של
180 פעימות בדקה. כשהגיע הטרקטור לפינה של בית הקברות קפץ
הרקולס אל מרכז השדרה וצעק בכל הכוח: "יאללה! יאללה! אללה הוא
אכבר!". הרקולס המתין שבריר נוסף של שנייה עד שראה כי שניים
מחבריו עומדים לצידו, פתח את הנצרה ולחץ בכל הכוח על ההדק
כאחוז אקסטאזה. כך עשו גם חבריו. הטרקטור התמלא ניצוצות. קולות
נפץ וקולות של שברי זכוכית נשמעו בבירור. המחסנית של הרקולס
נגמרה והוא רץ חזרה אל עומק המחנה. תוך כדי ריצה, הספיק להעיף
מבט לאחור ולראות שחבריו רצים אחריו. כשהגיעו חזרה לאזור של
המדורה, נעצרו והקשיבו.
"נדמה לי שהטרקטור נעצר", אמר אחד החברים. "כן, הוא מסתובב.
הוא חוזר חזרה! ניצחנו! ניצחנו!" צעק הרקולס בכל כוחו. תחושה
של אופוריה עמדה באוויר. אחרי מספר שניות הסדיר הרקולס את
נשימתו, התעשת ופקד: "תחליפו מחסניות, אנחנו הולכים לעוד
סיבוב". החבר'ה מיהרו לשלוף את המחסניות המלאות מהכיס ולהחליף
את המחסניות הריקות. "יאללה! יאללה! מהר!" הוסיף הרקולס "הוא
בורח!". לאחר שסיימו להחליף מחסניות, מיהרו שוב לקצה המחנה.
הרקולס העביר את הקלאצ'ניקוב לאחד החברים שמאחוריו והציץ
דרומה. "תביא ת'נשק, הוא בורח!" אמר הרקולס וחטף את הנשק חזרה
לידיו. הוא בדק שהנשק דרוך, כיוון על הטרקטור המתרחק ופתח שוב
בצרור ארוך ומענג. הפגיעות בטרקטור היו מדויקות.

חלפה שעה. השקט שב לשרור במחנה כבכל לילה רגיל. הרקולס וחבריו
עמדו סביב המדורה באחת הסמטאות הקטנות שיוצאת מרחוב בתי הספר.
קר. אולם הלב הגאה דואג לתחושת חמימות שאין כדוגמתה - תחושת
הניצחון בקרב. "אחים! ניצחנו את הישראלים הפחדנים. ידעתי
שאנחנו מסוגלים לזה. היום הוא יום שלא יישכח בתולדות העם
הפלשתיני. מחנה בלטה לא נשבר" פנה הרקולס לחבריו כשלכלוכית
עוטפת את עיניו. "זהו יום בלתי נשכח!" הוסיף.

טרטור מנועים נשמע שוב למרחוק...