אני לבד כאן בעולם,
מחכה מתחת לפנס הרחוב הדולק,
מחכה למישהו שיבוא אלי,
שיבוא לכוס תה,
או אפילו לקפה או לקצת וודקה,
לא ממש אכפת לי מי זה יהיה,
העיקר שיבוא.

אני כאן כבר בלילה השני
ועדיין אין פה אף אחד,
אני מתחיל לחשוש מהגרוע מכל,
שאני לבד בעולם,
שאין לי למי לחכות,
אין לי טעם לחיות,
אבל אני עדיין עומד פה.

בלילה השלישי התיישבתי,
עדיין מתחת לפנס, אבל כבר כמעט חסר תקווה,
בוהה בזבובים העפים לידי,
ואיך שהם בורחים כשאני עושה תנועה חדה,
עוברת שעה ועוד שעה,
התחיל לרדת גשם קל,
ואני עדיין יושב פה לבד.

הלילה הרביעי,
בגדי עדיין לחים מהגשם של אתמול,
רק היום אני לא עומד, וגם לא יושב,
אני שוכב, ולא מתחת לפנס הרחוב,
אני שוכב בבית, או לפחות ככה נראה לי.
עיניי סגורות, לא כי אני ישן,
הן סגורות בגלל הפחד שיש לי מהעולם...