משחרב בית המקדש גברו בעלי זרוע ובעלי לשון. וכל דאלים - גבר,
וכל דלא אלים - נתערערה הרצפה מתחת לרגליו, ונפסקה חומת ברזל
בינו לבין ליבו ובין מצפונו, ובינו לבין אלוהיו, ובינו לבין
אשתו, וככל שהיה מנסה לאחוז בציפורניו בכל אלו - היה נכרך
והולך נחש הציניות והארסיות על גופו, וליבו מתכווץ והולך,
ועיניו הולכות ושפלות. ואימתי נחרב בית המקדש? אמרי לה, כדאמרי
אינשי "פוסטמודרנה".
משיצא מעין צורים, היה הולך אחרי איש אחד, וראה בית המקדש חרב.
אמר: "אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שבו יכול אדם להניח רגליו
וליבו, ולהרגיש שהוא נמצא בידיים טובות" א"ל: "בני, אל ירע לך,
למרות שחרבו כבר כל האמונות והדעות, והאידאולגיות - בריונים
אוחזים בהם, נשאר לנו לסמוך על דבר אחד: זה על זה. ואין לנו
אלא גמילות חסדים. כמאן? כרות ונעמי, שהיה כל עולמן חרב עליהן,
משנהגו גמילות חסדים זה בזו, שלח להם ה' את בועז, שנאמר: "ויקר
מקרה חלקת השדה אשר לבועז". ואמאי שלח להם את בועז? מפני שבודד
היה, ויגע, וזקוק להניח את ראשו ולפלוט אנחת רווחה שנאמר:
"דודי לי בין שדי ילין", ונאמר: "גדול חסדך האחרון מן הראשון".
ומששלח להם את בועז, מצאו זה את זו, ונהיו מאושרים.
אלא מעתה, שחרב בית המקדש, ובטלו הקורבנות, ונהיו בני ישראל
עגונים מהקב"ה, וכל מי שרואה בחלומו שצריך הוא לתקן עגונות,
וגולה מביתו, והולך לתקן עגונות- נחשב כמשוגע, ופוצעים ומכים
אותו השומרים, ונושאים רדידיו מעליו. מה נעשה?
אלא כל העוסק בתורה, ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור, פודה לו
לקב"ה, ונמשך חוט החסד השקט שנמשך והולך. ואמאי כתב נמשך ולא
כתב מושך? כדכתיב "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ".
ואמאי מתפלל עם הציבור דווקא? כאותם דאמרי, שאין לקרי לו בית
התפילה אלא בית הכנסת, על שם בני האדם שמתכנסים ומדברים אלו עם
אלו.