כמו שנר קטן שדולק יכול לסלק חושך גדול, כך השיחות שלנו, קצרות
ועצובות ככל שיהיו, מגרשות מליבי את גלי הכאב שמכים בו מהרגע
בו עלית על האוטובוס והבטת בי מהחלון בעיניים עצובות, ולו
לרגעים מועטים בלבד.
"געגועי, כמו דלתות שנפתחות בלילה", שר אביב גפן, ולפתע אני
מרגישה כאילו דלתות הגעגועים שלי פתוחות 24 שעות ביממה, ודרכן
חודרות דמעות שמציפות לי את הלב. היכן בעצם נמצאות דלתות
הגעגועים שלי? ליד הלב, במקום בו חסר החלק שלקחת איתך? אולי
בראש, היכן שמתרכזות המחשבת עליך? אולי מאחורי האוזניים,
שזוכרות את לחישות האהבה שלך...? היכן שלא יהיו, דלתות
הגעגועים שלי פתוחות תמיד, מכניסות דרכן זיכרונות מתוקים-
מרים. ההרגשה באצבעותיי כשליטפתי את השיער שלך, משקל ראשך על
ברכיי, מגע ידך על מותניי, הפנים שלך כששרת "כשאת בוכה את לא
יפה" והקול המתוק שלך כשהתעקשת שאתה "מיסכניים".
איך אני אשרוד עד הפעם הבאה שניפגש? מי ילביש אותי? מי יכסה
אותי וייתן לי נשיקת לילה טוב ("ועוד אחת... עוד אחת...
אחרונה... עכשיו על הפה... ועל המצח...")? מי יספר לי בדיחות
וסיפורים מצחיקים? מי יחזיק לי את היד וילטף לי את הלחי?
שוכבת על המיטה (שלנו...) ומקשיבה לדיסק שהכנת לי. כבר אין בי
כוח לבכות, אין בי כוח להיזכר בסצנות המקסימות שלנו, אין בי
כוח לתכנן איך ניפגש שוב. שוכבת על המיטה, עוד שיר מתחלף
והדיסק מודיע ש"כשאת בוכה את לא יפה". אני תמיד יפה. רק עכשיו,
כשהלכת ממני, אני כבר לא יפה בכלל, רק עצובה עד אינסוף. אני
כבר לא רוצה לרחם על עצמי, לא רוצה להצטער עלינו, רק רוצה
להאמין שבסוף עוד יהיה לנו טוב.
בלי צעקות ובלי דמעות אני מקבלת על עצמי את הדרמה הרכה שלנו.
אני מתכסה בשמיכה של קבלה, שוקעת בהשלמה שאין בה ולו מעט מן
ההקלה. אין לנו הרבה, לא ביחד ולא לחוד, אבל משני צידי הכחול
יש לנו זה את זו, וזה יותר ממה שיש לרוב. אני עוצמת עיניים
וזורמת על גלי המוזיקה שלנו. מושכת נוצות מהכרית וזורקת אותן
לחלל החדר. בלי לראות אותן נוחתות על השטיח אני מבקשת משאלה
יחידה. שקטה. ארוכה כמו הנצח.