הזהב הלבן / הנשיקה |
ואני כמותו שותקת.
מבטים נתקעים בריצפה המחוספסת,
זרועו אותי אליו לוחצת.
נשמתי נעתקת,
אך לרגע קל, ושוב חוזרת -
אני עדיין שותקת,
והפעם יודעת...
יודעת כי זה יקרה
וממתינה...
ממתינה מתוחה ומחכה...
והנה את כתפיי לופתות ידיו,
ואני נרגשת -
והנה הוא מרכין אליי שפתיו
שוב נשמתי נעתקת -
ואז זה קרה,
הדבר הנפלא,
הוא לשפתיי נשק נשיקה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|