[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אודי רגב
/
יותר מדי טובה

לפני כמה דקות הבנתי.
אני חושב שזה סופי. זה הסוף לסבל של הרבה אנשים.
סבל שאולי נמשך כבר 16 וחצי שנים, ועוד כמה ימים.
או אולי בעצם סבל של 50 שנה.
או אולי מאז שהיא בביה"ח במצב קשה - משהו כמו חודש...
אני לא יודע מי כאן סבל אבל אני פשוט בהלם עכשיו
אני לא יודע מה לעשות
כנראה בגלל שזה המוות הראשון שקשור אלי מאוד בחיים.
זה קרה לפני מספר דקות, פחות מחצי שעה... הנשימות החלשות שתקו
סופית, ונשמה טהורה שהיתה כלואה בתוך כלא, שאם הזמן הפך
לצינוק, אבל עכשיו הוא כבר משוחרר.
אבל אם היא הנשמה הטהורה משוחררת אז למה אני מרגיש עכשיו את
הדמעות מצטברות בחלל העין.
ולמה אני פתאום מתחיל להעריך דברים שעד לפני חצי שעה, כששיחקתי
עוד במחשב איזה משחק יריות מטומטם, לא הערכתי.
האם זה דרך הגורל?
היום הייתי בירושלים, למעשה זאת פעם ראשונה שאני ממש נמצא
בירושלים לסיור- כבר בן 16 וחצי וכמה ימים אמרתי שאני?
אז הלכתי היום לכותל, למקום הקדוש ביותר לדת שלי.
הנחתי שם פתק, לא ממש בגלל שאני מאמין, כי אני לא, עד לפני חצי
שעה בכל מקרה...
הנחתי כי... כי צריך להניח. אולי חונכתי על זה.
ובפתקון התלוש כתבתי שאני רוצה שדודה שלי תחלים, ושלסבתא וסבא
שלי לא יהיה יותר סבל בחיים, כי הם מספיק עברו סבל בחיים שלהם,
עוד מילדותם
אז כשהנחתי את הפתק לא ממש ייחסתי לזה חשיבות כי בכל זאת , זה
כאילו לדבר אל הקיר העתיק.
אבל כנראה שמישהו נסתר כן שמע אותי בקיר וכן קרה את מה שכתוב
שם למרות שלא היתה שם שום חותמת...
אבל אני מתלבט בשאלה אם באמת ייפסק הסבל עכשיו, ולמי בדיוק.
להורים שלא משו ממיטת ביתם הגוססת לאיטה במשך החודש האחרון.
או שמא זאת הבת עצמה, שסבל של חיים שלמים עומד להסתיים בעוד
שעות ספורות מרגע הנחת הפתקון בכותל המערבי, בתוך מנהרת הכותל
העתיקה.
אני יושב כאן בחושך וכותב את אשר על ליבי, אני לא יודע אם זה
נכון לעשות, או אם זה מה שנהוג, אבל הלב דופק ואצבעות מקלידות
את מה שהלב בדפיקותיו חש, את אי הודאות, את הצער, את היגון, או
אולי את הרגע המיוחל?!
מיוחל למי? ליולדת הזקנה מלפני חמישים שנה, בבית החולים הקטן
ששכחה לתת חמצן לאותה תינוקת "חדשה" שעכשיו היא רובוט נכה עטוף
לבן בחדר המתים המאוורר.
והנה שוב דמעה זולגת בזמן שהזכרתי את המילה מוות, אני לא
רגיל.
זהו אני בטוח שאני בהלם והשעה קצת אחרי חצות רק עושה לי את זה
רע יותר כי אני כאן לבד בבית, עם אמא שהחיים גם כן התאכזרו
אליה והחליטו לקחת לה את העיניים.
אולי אני בהלם כי שקט כאן, שקט מאוד.
וכשהם יחזרו יתחיל הבכי והדברים שאני רגיל לשמוע מאנשים אחרים,
או סתם לראות בטלוויזיה.
וסבתא וסבא נמצאים עכשיו בביה"ח מסדרים סידורים אחרונים לבת
שלהם, לבת שלולא טעות אחת של יולדת זקנה אולי היינו עכשיו
במקום אחר? אולי הייתי נמצא עכשיו באיזה מסיבה? או אולי בכלל
לא הייתי קיים? זה גורל זה?
אבל למה אני שואל?
כנראה רק היא יכלה להבין את זה, אותה נשמה טהורה בתוך גוף
כלוא, רק היא מבינה עכשיו למעלה ומסתכלת עלי מהצד,או מסתכלת
כמה אנשים אוהבים אותה ובוכים עליה למרות חוסר התקשורת איתה
היא אולי אפילו נמצאת כאן על עדן החלון ומשיבה לי משב רוח קטן
שמתפזר על עוד דמעה שנוצרה עכשיו.
אני מרגיש רעידות בכל הגוף.
אני פשוט מרגיש מוזר, הלוואי והייתי יכול להחזיר את הגלגל
אחורה בשנה או אולי בחמישים שנה.
בדיוק כמו שההוא ב"אפקט הפרפר" עושה.
מה שמחזיר אותי לעוד שיחה שבדיעבד היא כל כך אירונית...
שיחה שעשיתי היום, יום המוות, עם ילדה יפה וחמודה, קוראים לה
עדי.
דיברנו על גורל.
נשמע מוזר משהו. ודי אירוני.
אנחנו פשוט דיברנו על הגורל ועד כמה שהדברים הכי קטנים
שביום-יום אי אפשר לשים לב אליהם כמעט - כמה דווקא הם גורמים
לשינוי הכי קיצוני בחיים.
אם האחות הזקנה מבית היולדות בעיר הישנה בחיפה היתה מתאמצת קצת
יותר אולי היה מצבנו היום אחר לגמרי.
אולי אם סבתא וסבא לא היו דואגים כל כך לדודה טובה ולא היו
משאירים אותה לטיפול בבית, וישר שולחים אותה לאיזה מוסד, כמו
שרוב ההורים במצב שלהם עושים, מוסד מוזנח ממשרד הבריאות שיטפלו
בה רק בשביל להשאיר אותה בחיים כמה שיותר, או אולי כמה שפחות.
אני מרגיש אני כבר מדבר שטויות
מה התאריך היום שהיה? 16 ליוני... תאריך שייחרט בליבי המון
זמן, אולי עד היום שבו אני באמת אוכל לראות את דודה שוב, שמה
למעלה.
אבל אולי עכשיו היא תהיה שמחה ומחייכת, ולא שותקת ונכה.
המוח שלי כרגע מייצר מחשבות בשפע, הוא פשוט לא מפסיק בגלל זה
אני כותב עכשיו , אולי זה יסיח את דעתו קצת.
או אולי בעוד כמה עשרות שנים כשאני אקרא את המונולוג הזה אני
ארגיש את השינוי שעברתי, ואולי אני אזכור את דודה, דודה טובה.
כמה סמלי זה שקרואים לה טובה, לא? אסוציאציה ראשונה לטוב,
לטובות לב, אולי אפילו לתמימות וחסרות אונים, כמו כל החיים
המסריחים שעברו עליה, במיוחד בעשר-עשרים שנה האחרונות, שבהן
מצבה הדרדר עד לכדי 150% נכות, מילדה שאהבה, ששמחה, ואיך סבא
שלי תמיד אומר? לא הפסיקה לדבר.
נפש טהורה בתוך גוף ומוח פגום.
אז מחר באמת אני הולך להגיד לדודה שלום, שלום אחרון, ולקבור
באדמה את החפץ הנוראי הזה שכלא אותה בתוכו.
אני לא חושב שאני קובר את הנשמה , אני קובר רק את הזכר האחרון
שיהיה לי ממנה, את הצינוק שגרם לה סבל נוראי.
אני חושב על זה שבמשך 16 וחצי שנים , וכמה ימים, אני לא הוצאתי
מילה עם טובה! אתם קולטים? למרות שכמעט כל יום ניסיתי.
נסיכה שלי הייתי קורא לה: "נסיכה שלי..."
אבל יכולתי לראות בעיניים את הטובות שלה.
יכולתי לראות את הנשמה הטהורה מבעד לעיניים החומות שמפרידות
ביני לבין נשמה שעכשיו היא חופשייה יותר.
אבל גורל אמרנו, לא?
אני מנסה לחשוב חיובית, כמו שיעל תמיד אומרת לי.
ואני באמת חושב שטיפול כמו שטובה'לה  קיבלה אצלנו בבית היא לא
היתה מקבלת בשום מקום על הפלנטה הזאת; החום, האהבה, המסירות,
הטיפול האישי, הדברים שעברתי איתה ביחד למרות מחסום השתיקה ואי
ההבנה. (אני לא יודע למה אבל אחרי שאמרתי טובה'לה פשוט מתחיל
לי בכי הסטרי)
טובה'לה? למי עוד בעולם הזה אני אקרא טובה'לה
לאף אחד אני חושב, כי אין כמו טובה'לה.
הבכי פשוט שוטף אותי עכשיו והנזלת רק מוסיפה.
אני לא יכול להישאר בבית עכשיו אני חייב לעוף מהבית הזה.
אני פשוט מרגיש רע כאן כמו שבחיים שלי לא תיארתי לעצמי שאני
ארגיש רע בבית שלי עצמי!
למה אלוהים ברא בצלעו ובצלמו אדם כמו דודה שלי, שתפקידה היחידה
בעולם היה לסבול, סבל אימים! אני זוכר את השיחה מלפני שעתיים
של סבא  שלי, כשטובה עוד נשמה O (חמצן..), הוא אמר לסבתא שלי
שלא מצאו כלום בבדיקות האולטרא סאונד, אבל הוא ראה שהמצב לא
טוב ושהיא נושמת קשה מאוד, ושהיא מסוממת - אז סבתא שלי אמרה לו
שאולי הרופא טעה ונתן יותר מדי כדורי אנטי סבל (ככה אני קורא
להם), אז סבא שלי עונה בשלילה, כי הסבל שהיא עוברת הוא
נוראי...
עם כך אני שואל אותך מר או גב' אלוהים - למה?! את מה אתה בא
לבחון כאן במשחק הזה שלך שנקרא עולם אצלנו - עד כמה אנשים
מסוגלים לסבול? אז למה שלא תמנע את זה הרי אתה כל יכול, מלך
העולם, ובורא עולם, עלאק.
אז מה אלוהים? בחרת לשחק בנשמות של אנשים אה....אבל אתה יושב
שם למעלה ונהנה לראות את זה.
מילא היית עושה את זה לאנשים הרעים, לאלה שבאמת מגיע, אבל
דווקא לטובים ולחסרי אונים? דווקא לאלה שסבלו עוד מהשואה שאתה
יצרת?!
וזה מוזר שאני מטיל בך ספק וזלזול במונולוג שהוא כל כך טעון
רגשית, אבל מה לעשות אלוהים אתה הבאת את זה לעצמך, אבל אולי
אתה בעצם לא קיים? וקראתי לגורל פשוט בשם אחר? יהוה....
אני נזכר עכשיו בדברים המפגרים שהציקו לי בזמן האחרון, או
אפילו הציקו לי היום בבוקר ומסתכל עליהם ככאלה שטויות.
וכמה שהייתי רוצה לחזור אליהם, לאותן שטויות של ילד קטן בן 16
שחושב שהוא זה העולם למרות שבאותם רגעים הם נראו כמו סבל לא
אנושי.
אני מצטער שאני קוטע כאן את המונולוג.
סבא שלי נכנס הרגע הביתה.
"היא הלכה" זה מה שהוא אמר לי...
סבתא באה ואומרת (אני מנסה לצטט אותה תוך כדי כתיבה):
"נשארנו 4
יומיים היא היתה במצב קשה מאוד - אתמול והיום
עשו הכל בביה"ח
לא היה אפשר להחזיר אותה הביתה בכל מקרה
היא היתה עם בצקת בכל הגוף."
נשמע כמו תאור די אנטיפטי למצב , אבל הוא כל כך לא... קשה
להעביר את הרגשות הטעונים כאן לכתב.

הנה היא הלכה.. סבתא שלי אני מתכוון, יצאה מהחדר שלי כנראה
בגלל שביקשתי ממנה.
ולמרות שהדלת סגורה למחצה, ואני מרוכז כאן במונולוג, אני מצליח
לשמוע את סבא שלי, אחד האנשים הכי מדהימים שקיימים בתוך כל
העולם המשוגע והמטורף הזה.
זה פעם ראשונה שאני שומע את סבא שלי, הדמות הנערצת עלי, הבנאדם
שאני מאחל לכל יישות בעולם הזה לפגוש.
זאת פעם ראשונה שאני שומע, או אולי אפילו פעם ראשונה בכלל שסבא
שלי בוכה ומדבר בקול חנוק.
הגיבור הזה, פשוט מרגיש חסר אונים, הוא לא הצליח להציל את הבת
שלו.
בת שהוא עוקב אחריה מקרוב מיום היוולדה, 50 שנה..
בחיים שלי לא שמעתי את הגיבור שלי בוכה ממש כמו תינוק.
"היא היתה לי בידיים" הוא בוכה, ולא מצליח לצעוק בגלל הדמעות
שחונקות את גרונו.
היא היתה כל כך יפה! כל כך מלאך, לבנה וטהורה.
אני רוצה רק שאנשים יתחילו להעריך את עצמם, את החיים שלהם, את
האנשים החיים שסובבים אותם, כי יום יבוא! יום יבוא והגורל
יחליט לשחק גם בכם במשחק השטני שלו.
אני חושב ומקווה שהחיים שלי יעברו שינוי של 180 מעלות,.
אני רוצה שהמוות הזה, והגסיסה הממושכת, יעוררו בי ואולי בעוד
כמה אנשים שינוי.
אולי להסתכל על החיים האלה בצורה אחרת וקלה יותר, כי כולנו
מתישהוא נעבור את הרגעים האלה, זה העולם, זה הגורל.
אני בוכה כמו תינוק עכשיו ואני נזכר שלפני כמעט שבועיים יצא לי
לבכות פעם ראשונה בטלפון ליעל, אחת מהילדות שאני יותר אוהב
ומעריך,
בכיתי בדיוק כמו עכשיו כי ראיתי את דודה במצב הכי נוראי שניתן
לראות בן אנוש ביקום השחור שלנו, כנ"ל לגבי סבי שהוא בן 75 עם
מגבלות פיזיות לא קלות, שצריך להחזיק בת נפוחה שיצאה מזרעו -לא
יכולתי לעצור את הנוזלים שיצאו ממני באותה שיחה ארורה. ואני גם
לא כל כך רוצה לחזור אליה..
ועכשיו אני שוב בוכה ככה ואני לא יודע אם בתוך כל העצב הגדול
הזה שנפל עלי לפני פחות משעה, יש איזו דמעה אחת קטנה של אושר,
שטובה'לה התחילה לחיות, לנשום חיים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"כרטיס מועדון
בבקשה?"


-- מתוך "פרקים
בלימוד עברית
לעולים חדשים"
פרק א', עמוד 2,
בהוצאת צרצר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/7/04 14:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אודי רגב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה