לפעמים קורה שנתקלים - בעמוד, בבנאדם, במחסום כתיבה או סתם
בבעיה. בכלל, כשנתקלים יותר קל להמשיך אחר כך הלאה. יש את
התחושה שכל רגע, ממש עוד מעט, העניין עומד להיפתר ונוכל להמשיך
במסלול שלנו בלי כל בעיה. נכון, כואב קצת, מציק אפילו. אז
קופצים קצת במקום, זזים באי נוחות,  משדרים חוסר סובלנות אבל
עם נשימה עמוקה, לספור בלב עד עשר ובמקרים חמורים יותר לספוג
קצב מים קרים, הכול נרגע, עובר, חולף. משוואה פשוטה: נתקלים,
מתמודדים וזורמים קדימה. סבבה? המשכנו.
אבל מה קורה כשנתקעים?
"להיתקע" זה כבר משהו אחר - זה כבר יותר בקטע של "למטה".תמיד
שאני שומעת את המילה "תקוע" אני חושבת על בוץ ורפש, על שקיעה
במעיין ביצה של ג'יפה. וכאן, לא תמיד צפים חזרה באותה
אינסטנקטיביות חייתית ומלאת אנרגיות.
אם הצלחתם להיות איתי עד עכשיו, תנו לעצמכם טפיחה על השכם
ונמשיך יחד לשלב הבא: התיאור הגרפי.
אם נכנס לעומקן של המילים 'להיתקל' זה יותר במובן המישור
ו'לשקוע' זה במובן העומק.
תהליך ההתקלות מגיע לפתע, מקרה בודד המתרחש כחלק מרצף האירועים
היומיומיים שלנו. דמיינו לעצמכם קו רציף שזורם באופן עיקבי,
הוא חיינו. לפתע, נתקל הפרט והקו פוסק מלנוע הלאה ולהתקדם לאי
אלו פרקי זמן. ברגע שהכול חוזר על מקומו בשלום - הלאה עם
החיים.
ועכשיו, בואו ניקח את אותו השביל ונדגים עליו את עקרון
ההתקעות: הכול טוב ויפה, עוד יום ועוד יום, עבודה, התעמלות,
ילדים, בית, לימודים, קצת בילויים, סקס פה ושם, מסעדה טובה,
חברים ושאר פעילויות שכמקשה אחת מרכיבות את הווית ההתמודדויות
שאנו קוראים להם "החיים שלנו". הכל זורם טוב ויפה בנהר השגרה
והופ! תקיעה (ולא במובן המיני!). מאחר וזמן חלוף התמודדות עם
המצב שנכפה עלינו עוד ארוך יותר מההתקלות, אין אפילו מחשבה על
זרימה באופק. במצב שכזה אין בידינו כל ברירה אלא להדק את
החגורות ולנוע עם הקו כלפי מטה, דהיינו - שקיעה.

אז מה אני בעצם באה להגיד לכם?
אין לי תשובת קסמים, בסיפור הזה הסנדלר הולך יחף. הרי כולנו
רוצים להיות גיבורים כל הזמן, להצליח בכל (או לפחות ברוב). אבל
זה לא באמת ככה. אנחנו נלחמים בתחנות רוח, כועסים על כולם
ורבים עם עצמנו ללא הרף. בלי לשים לב בכלל אנחנו משקיעים את
מירב המאמצים רק כדי להחזיק את הראש מעל המים. משתיקים ומבטלים
חלקים גדולים בתוכנו כדי לרצות את האחר והכול על טוהרת הרצון
לשמור על הקו ישר, ישר ככל האפשר. הוא יכול לעצור מידי פעם
ולתת לנו הזדמנות לקחת אוויר ואולי להירגע - אבל גם הנשימות
האלו הן קצובות וקצרות, מהירות, חונקות.

אתם יודעים מה?
תוותרו! תשקעו! תזרמו כלפי מטה... עמוק אל תוך המצולות. אל
החושך, הקור, הבדידות. בפעם הבאה שתצופו מעלה, חזרה אל הקו,
תתוודאו אל הדבר החשוב ביותר: עצמכם. תכירו במגבלות וביכולות,
תשלימו עם חסרונות ותתפארו ביתרונות. ואל תשכחו: אחרי כל שקיעה
- תמיד באה לה זריחה חדשה.
תסמכו עליי...