[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ישנם דברים אשר לא ישתנו לעולם.
דברים כמו נשיבת הרוח ונשירת העלים בסתיו, דברים כמו זריחת
השמש במזרח ושקיעתה במערב.
ישנם דברים כאלה.
אך ישנם דברים הפכפכים אשר אינם משתנים, ישנם אלה אשר הם
משתנים בכל רגע נתון, אלה אשר אינך יכול לצפות אותם לעולם.
ואותם דברים לא שורדים זמן רב, הם קמלים כצמח ללא מים במדבר
ומתפוררים לאבק בסופת הזמן עד אשר לא נותר להם זכר.
אני מסרב להשתנות.
על כך יום אחד הזמן יגמול לי, יום אחד אמצא עצמי נשכח ועזוב
בתהום הנשייה, כאשר לא נותר לי דבר מאשר שמי, או זיכרונותיי.
אך לעת עתה, שרדתי.
העולם התפרק אל מולי, דבר לא נותר לי, אור חיי התפוגג ונס לו
אל תוך עיר של מצורע, מצורע אשר הוא בני.
לכן מה נותר? האם עליי להיכנע לזמן ולהשתנות? האם העולם יקבל
אותי?
לא.
אני מסרב.
לא היה זה נדר ששמר על מילותיי, לא הייתה זו הבטחה אישית לאדם
על סף מותו, הייתה זו רק החלטה חרישית, החלטה פשוטה.
אך חשובה.
ולכן לעולם לא אשתנה, גם אם אצטרך לנמוג מין העולם.
אך לא הייתה זו חשיבה קרה והגיונות שפעמה בי ברגעים של החלטות
חרישיות אלה, היו אלה מחשבות קנאה ונקמה עזות.
החלטה נרקמה.
רצח.

קמתי מבין המתים.
ריח הבשר השרוף גרם לי להקיא ולחוש סחרחורת, גופי העירום עדיין
היה רטוב.
ניצלתי מהמוות.
הביוב כולו נשרף, כל מי שהכרתי נמוג בין רגע, ולא נמצא יותר
בין החיים.
אך אני שרדתי, משהו נותר ממני, אך משהו מת.
מה ביקשתי להיות שהאל נקם בי כך? ביקשתי להיות אציל עשיר
ומשכיל?
לא, מעולם אף לא חשבתי על כך.
רק ביקשתי לעבוד את האדמה עד יום מותי.
וכך האל גמל לי.
הרג את כל שהכרתי וגרם למותי, המוות של משהו בתוכי.
משהו שאת שמו לא יכולתי לבטא.
שמי הוא החייל ג'אד, אדם שלא ביקש דבר וקיבל יותר.
קפצתי אל תוך פיר ביוב אשר עדיין נותר רטוב, שרדתי בין מי
השופכין של העיר, הייתי היחיד ששרד, לא פיטר וחייליו ולא
האנשים שאיתם לחמתי לא שרדו.
אף לא אחד.
וכי אני שרדתי?
כוסתי באפר, אפר של מתים.
ראיתי גופה חצי חרוכה מביטה בי.
דירק.
והדמעות יצאו לבדן.
הדמעות לא כיבו את השרפות שבערו בתוכי, הדמעות לא עשו דבר, אך
התייפחתי, כי לא נותר דבר.
" אני רואה שלא כולם נהרגו" שמעתי קול מין הצללים אומר בקור.
ראש העיר סקן.
הוא לבש גלימה עבה כנגד המים, ראיתי שדבר מה קשור לו לצוואר,
רעלה כלשהי וחרב על ירכו, מדוע הוא צריך חרב בין המתים?
הוא אחז בנדן חרבו והחל לשלוף אותה "אומרים שהגורל מציל אנשים,
ישנם גם כאלה שאומרים שהכול קבוע, מה דעתך חייל שלי? האם אתה
חושב שמגיע לך למות או לחיות?" הוא שאל, אך בקולו לא נותר רמז
לקור.
לא עניתי.
הוא החזיר את חרבו לנדנה "הגורל קובע את מהלך העולם, אני לא
אתנגד לו חייל, אתה שרדת למרות האש, האלים רוצים אותך חי" סקן
החל ללכת בין הגופות, מביט בפנים ששרדו, מעט.
"אני מצטער שנאלצת לראות את כל החיילים האחרים מתים, אך אני
שונא עריקים יותר משאני שונא את אבי אפילו" סקן אמר ושפשף את
ידיו כנגד הקור והלחות שבביוב.
"לכן השתמשתי בכל העריקים בשביל הקרב הזה, כדי שכולכם תמותו,
אך כנראה שיש עריק אחד שלא צריך למות. עדיין" הוא צחק וקולו
מילא את הביוב.
לא נותרו מילים בפי, הם יבשו מזמן.
הגורל רצה אותי חי, ועל כך הודאתי לאלים, אני רק אדם פשוט,
מילותיו של ראש העיר חייבות להיות נכונות.
אני חי בשביל סיבה, איני רק איכר שגויס למות.

לא מצאתי את סקן בעיר.
בני ימות במוקדם או במאוחר, הזמן לא משנה לי.


לא זכרתי רבות, הזמן חמק בין אצבעותיי כאשר נעתי בחוט השערה,
בין מוות לחיים.
ווידאתי את מותו של חייל כאשר האש החלה לבוא.
לחמתי בפראות.
ידעתי שאם הקרב יסתיים ננצח והמלחמה תסתיים, אך הקרב לא
הסתיים, הקרב נחרט בנפשי לעד.
מים לא נותרו בביוב כאשר האש הגיעה, ראיתי איך אנשיי שעמדו
במאסף נשרפו, שמעתי אותם צועקים, שמעתי כך גם מהמאסף של
אויביי, ולרגע חשתי רחמים על כולם.
את דאבוז לא ראיתי.
אך הרגשה זאת נעלמה מהר, כאשר היה עליי להילחם על חיי שלי.
קפצתי על הרצפה, עזבתי את חרבי, בגדיי התערבבו עם קרביי המתים,
הדם והלכלוך שנותר בביוב, נאבקתי, עד שראיתי בור, בור עמוק
יותר משאר הרצפה.
האש התפשטה מהר ולחמתי כדי להגיע אל הבור.
חייל אויב אשר ניסה להגיע אל הבור זחל לידי, דקרתי אותו
בעורפו, אני אשרוד! הוא לא ייקח את מקומי בין החיים! הוא רק
חייל!
זחלתי והתקדמתי בזמן שחשתי כנצח, החלתי להיחנק ועיניי דמעו, אך
המשכתי.
ידעתי שאם לא אמשיך אשרף בעודי חיי ואפרי יונקה משם כאילו לחיי
אין משמעות.
ראיתי חייל מבין חיילי שלי, חייל שעדיין שרד, בגדיו שרופים
למחצה, עיניו דומעות, לא רק מהאש, הוא פחד.
הוא התקדם אל עבר הבור, ראיתי את הבור, היה בו מקום לאדם אחד.
חנקתי את החייל שלי, ידעתי שזה מעשה שפל, ידעתי שהאלים לא
יסלחו לי לעולם.
אך רציתי לחיות.
אחזתי בו בצווארו בכל כוחי עד שהוא הפסיק לנוע, הוא בכה בידיי
ונחנק מדמעותיו, פוחד, פוחד בכל ליבו.
ואז נפלתי.
והנפילה נמשכה לנצח.

הבטתי אל סקן שהמשיך להביט בגופות.
הוא נע באיטיות בין הגופות, מביט בכל גופה זמן רב, לעיתים מרים
את הגופות ומביט בהן זמן רב, הבטתי בו בשקט, הוא לא אמר דבר
וכך גם אני.
וכאשר הוא סיים להביט בכל הגופות הוא גיחך לעצמו כאחוז טירוף.
"אחי לא מת! אחי לא פה!" וסקן צחק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מנקה רחובות זה
מעניין, אבל
אולי נלך על נהג
מונית דווקא?

הקופירייטר של
אלוהים מחלטר
בייעוץ לצעיר
בשם מרטין
סקורסזה


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/7/04 14:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תום אשד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה