אצלי הכל בסדר, אבל אתה נראה מוטרד.
חיים קשים עם כל הסבל המוטל לך ביד.

אצלי עולם חופשי,
ואתה, נושם
ונהרג.
אצלך דברים עפים, שטים, נעים, אבל כולם מנותקים.

אני מתגעגעת אליך, אבל לך כבר לא איכפת. אתה עסוק בעצמך ושוכח
מה קרה. אני רוצה אותך לבד, בשקט. רוצה שדממה תעטוף אותך.
אבל אתה מוקף אנשים מהצד.
אתה הולך עם מזוודה שחורה וקטנה, בה ניירות מסודרים. עט בכיס,
ואישה שמחכה.

מרחוק אתם קטנים, בצבע גוף צבועים.
אצלי הכדור ענק, שמביט בך מהמרחק.
לעצום עיניים ולחשוב, שאני לא לבד, אבל אתם חושבים רק מצד
אחד.
כי אני והם פה, מרחק קטן, אנחנו מחכים שתעברו ליד, ואלי פתאום
תראו,
שאתם לא לבד.

אצלי, הם לא רואים, הם לא שומעים, אבל איתם יש לי מבט. מבט
אוהב, מבט מקלט.
אצלי, תחשוב שמוזר, אבל כשלא מכירים דבר אחר- האחר בא לבד.
והנה!
אני מנסה לבוא אליך, בכל כוחי מתאמצת, חולמת והוזה!
אל תסרב לי!! אל תתרחק ממני! אני פה! תביט! תרים את הראש!
אני מולך. לידך.
בתוכך.

אנשים קוראים לכם,
ואתם לנו
חיים-זרים.

אבל ניתן לומר, שאתם בכוח מנסים, לא לראות
את החיים האחרים...