תארו לכם עולם מסויים, קצת דומה לשלנו, שבו יש יבשת מסויימת
וארץ מסויימת, ובעיר מסויימת ברחוב מסויים יש בנין משרדים די
גבוה, ובבניין בקומה ה-20 ובקומה ה-21 ישנם גבר ואישה מסויימים
שכל כך מתאימים אחד לשני אבל גם לא מכירים אחד את השני וגם אף
פעם לא יצא להם להיפגש ממש אלא רק להצליב מבט אחד עם השני
באמצע רחוב סואן ביום שבת.
ותארו לכם שיום אחד הגבר יורד במעלית מהקומה ה-21 כי יום
העבודה שלו נגמר ובקומה ה-21 נכנסת למעלית האישה, ותארו לכם
שהם יורדים במעלית לבד ובערך בקומה ה-15 המעלית נתקעת ויוצא
להם בערך חצי שעה של דיבורים אחד עם השנייה עד שמחלצים אותם,
ובזמן הזה הם גם מספיקים להכיר קצת אחד את השניה וגם לקבוע
פגישה ומשם עוד כמה פגישות.
ודמיינו לכם שמהכמה פגישות האלה הם חוגגים כמה חגים ביחד כל
אחד בתורו עם המשפחה של השני.
ותארו לכם שהם מגלים שהם אוהבים אחד את השנייה וקובעים תאריך
ומתחתנים וגם מתקדמים בעבודה ועושים כמה ילדים וקונים בית גדול
יותר.
ותארו לכם שהילדים גדלים ומצליחים והזוג יוצא לגמלאות וחיים
בייחד ומתים ביחד באושר כזה שלא נראה מעולם.
אבל פתאום המעלית לא נתקעת וממשיכה לרדת גם אחרי הקומה ה-15
ואפילו ה-14 וה-13 עד למטה.
ושניהם יוצאים מהמעלית כל אחד לדרכו שלו אבל עם הרגשה כואבת
כזאת של החמצה.