רציתי שיקרו דברים, כ"כ הרבה דברים,
אבל שום דבר עוד לא קרה,
אל מול הנשמה שוכן לו היצר,
שבמקום לתת זרם, יוצר רק קצר,
והכל מבפנים צמא לתגובה,
היש מחיר לאהבה?

הבטחתי ברגש להמתין בסבלנות,
נפצעתי,והכל אט אט מתאחה בעדינות,
ולפתע שוב... חדר ייצור עויין, לא שייך, לא נחוץ
בו ברגע שראותי שאפו את הצד האפל של החוץ,
ולמרות שהייתה שמש בשמים,לי היה קר,
וליקקתי את שפתי לנקות את הטעם המר

מוזר
מה חסר לי? לא... לא חסר לי שום דבר

ובעודני מהרהרת,
פתאום הרגשתי שהכל יכול להיות אחרת,
התבוננתי שוב אל נבכי נשמתי,
שאלתי שוב... מה יהיה איתי?
התהלכתי פנימה מבלי לדעת איפה אני בערך,
ומאורע שכזה לא מצאתי אפילו בדימיוני, באף כרך
אני... כן אני! ידעתי את הדרך!

ירדתי עוד מדרגה חציתי עוד גשר,
הייתי נחושה בדעתי למצוא את המסר,
הטוהר חיבק אותי חזק,מלאך בא לקראתי,
הרגשתי שכל הייקום פשוט בא לעזרתי

הוא סימן לי לעצור,ומבעד להשתקפותו ראיתי דלת,
דומיה אחזה בי,
ומחשבה על פתיחתה עדיין נישקלת,
כשנגעתי בה לבסוף,ניפתחה היא בקלות,
והשתחרר מעט פחד... רק שלא עשיתי עוד טעות
ואימה זרמה בי...

שאלתי מאיפה לי הם מוכרים?
מדוע שוב עלי לפגוש באותם היצורים?

המלאך הסביר שמקומם נכבש,
ויש להם עכשיו מקום חדש:

"אם רק תתאמצי לחשוב,
        תוכלי להוציא מהרע את הטוב
בינה לך ומחשבות שנונות
       השתמשי בהן כדי למצוא את המילים הנכונות
הן קיימות בתוכך וכרגע משתהות
       הן מחכות לאישור שלך... על מנת שיוכלו עצמן להראות,
יבוא יום,יגיע העיטוי,
       יגיע זמנן לבוא לידי ביטוי
הן תבננה את האמונה,
      והיא תהפוך אותך למתונה
היצורים האלה שאת רואה,
        בזכותך הם עוד ישנו צורה,
והמקום הכואב יתמלא בגאווה"