היא לא נראית שונה מכולם כשהיא יושבת ליד השולחן מוקפת
במגזינים באנגלית. קצת קשה להגיד על מישהו באוניברסיטה
לאומנויות שהוא נראה שונה בכל מקרה, בגלל שכשהם בקבוצה אף אחד
מהם לא נראה שונה. אבל היא נראית רגילה לחלוטין גם במושגים של
רחוב, ולא רק במושגים של האוניברסיטה. אין לה שכבות של איפור
על הפנים, האצבעות שלה ארוכות ונקיות מצבע והיא לובשת ג'ינס
פשוט וחולצה צהובה. היא מחזיקה עיפרון מחודד ולועסת לו את הקצה
כמו תיכוניסטית במבחן. הלוואי שזה היה סרט אמריקאי מטופש, אבל
זה החיים האמיתיים וזה אפילו לא סרט בורקס.

מעניין אותי לדעת אם היא תכעס עליי אם אני אבקש את מספר
הפלאפון שלה, אבל אני לא אעשה את זה אפילו בתור ניסוי מדעי. מה
אם היא מסתכלת עליי עכשיו ושואלת את עצמה אם אני פנוי? מה אם
היא בכלל נשואה? אולי בכלל אין לה פלאפון? מה זה משנה, אני בכל
מקרה לא אשאל. אני חוזר לספר שלי על הרפרטואר. זה נושא מעניין,
או לפחות אני משכנע את עצמי שזה נושא מעניין, אחרת, למה בחרתי
בו לעבודת סמסטר בקורס של קורמן?

היא אוספת את המגזינים שלה, אני חייב לשאול עכשיו או לגנוז את
המחשבות שלי לעולם. מה אם היא ממהרת? לפחות נקבע שיחה
בקפיטריה... למה לא בעצם? יאללה, אני אנשום עמוק ואשאל. למה
אני מהסס כל כך הרבה? מה אני נער בן 16?! אבל בכל זאת, מה אני
אגיד? 'סליחה, היי, מה נשמע? סיימת עם המגזין הזה? אני פשוט
נורא מתעניין בגנטיקה של פילים בהודו...'  אני לא אדע מה
לעשות, כבר עבר כל כך הרבה זמן מאז הפעם האחרונה... טוב, מה
כבר יכול להיות? מקסימום היא תציע לי אשפוז.

"סליחה, נעים מאוד, חגי", אני מושיט לה יד ללחיצה.
"כן?" הידיים עם האצבעות הארוכות לא מראות סימני תזוזה ואני
מחליט לוותר על לחיצת היד.
"חשבתי קודם על זה ש... אולי אם את לא... כלומר, אם את עסוקה
אז אפשר לא ממש... אולי יש לך פלאפון?" יופי. ככה מתחילים עם
מישהי. מגמגמים כמו זקן סנילי. היא בטח נמסה.

"זה עושה סרטן. עזוב, אני ממש ממהרת, אתה צריך משהו?"
"אה, לא. תודה. שיהיה לך יום נעים". יופי. מה הפלא, היא בטח
מתה לחזור לחבר שלה ולספר לו על הפוץ שהתחיל איתה בספריה היום.
היא אפילו לא עונה לי. פשוט הולכת. לא באמת אכפת לי, אבל למה
היא חייבת להשאיר אחריה את הריח המתוק הזה של הבושם כמו ענן
שצוחק עליי?

אני לא מאמינה שזה היום הרביעי שלי פה, אני מרגישה עדיין כמו
ביום הראשון. גם היום אני נשבעת לעצמי (כמו בארבעת הימים
האחרונים) שזאת הפעם האחרונה שאני מוותרת על הרצון שלי כאישה
חופשית בעידן המודרני ונכנעת לדרישות הטיפשיות של הוד מעלתו
גבריאל רז.

המאמר הזה שוכב מולי על השולחן כבר יותר מעשרים דקות ואני
עדיין לא יודעת על מה הוא מדבר בדיוק, או מי כתב אותו. אני
חושבת שלקחתי את המאמר הלא נכון, אולי זאת הייתה טעות לחפש
מאמרים על שייקספיר במדף של המאמרים על האומנות של תקופת
הרנסאנס. אולי זאת הייתה טעות לבוא לכאן היום, או אתמול או
בכלל. ואם אני אחזור עכשיו הביתה? מה גבריאל יגיד? מה אכפת לי
בכלל? זה אשמתו שאני פה מלכתחילה.

אני מבחינתי הייתי מוותרת על כל עניין האוניברסיטה וחוזרת
למדבר עם אריאלה. כמו אחרי הצבא. מה אכפת לי לחזור לשרוואלים
והשמלות הלבנות? לחיות כמו אבותינו במדבר, להתחבר לעצמי בלילות
בליווי יללות של תנים והתופים של הבדואים? העתיד שלי יגיע עוד
המון זמן, אז למה לשבת לחכות לו בספרייה של האוניברסיטה אם אני
יכולה לחכות במדבר? מה, אם אני אחכה במקום שגבריאל ואמא שלי לא
מכירים העתיד שלי יוותר עליי וילך למקום אחר? אני ממש לא
חושבת. אז זהו. אני חוזרת למדבר שלי עם אריאלה. אבל אריאלה
בכלל בלונדון.

חבל שאי אפשר למחוק את הפרט הזה. אני מתגעגעת אליה. מעניין איך
היא מסתדרת שם בלי המדיטציות שלנו ובלי התופים של הבדואים
והעשן הריחני של המדורות הלבנות שלנו. מי חשב שבסוף שתינו
נסיים בשני מקומות כל כך שונים? אני והידיים השמאליות שלי
באוניברסיטה לאומנויות, והיא עם כל התיאוריות שלה על זוגיות
עצמאית נסעה אחרי האהבה שלה ללונדון.

אם האהבה שלי הייתה נוסעת לטוקיו, הייתי מצטרפת? ואם כן, זה כי
אני אוהבת או כי אני רוצה לראות את טוקיו? ללונדון הייתי עוקבת
אחרי האהבה, כי זה מקום עם אווירה, אבל טוקיו? אולי. אולי בגלל
המיסטיקה. ומה זה משנה לי בכלל, אני קודם צריכה לנפנף את
גבריאל ולהחליף את האובססיה באהבה. אני לא יכולה לנשום פה
יותר. אני צריכה לחזור הביתה ולהתקלח לפני הארוחה היום.

ההוא מהשולחן ליד מתקרב להציג את עצמו. הוא דווקא נראה חמוד,
אפילו מתוק, אבל לכי תסבירי לו שעוד שנייה אני נחנקת במקום
הזה.
"סליחה, נעים מאוד, חגי". חגי, יש לו שם נחמד, אבל אם אני לא
יוצאת מפה אני חוטפת התקף היסטריה כל כך רציני שאפילו אריאלה
הייתה נבהלת ואומרת יפה שלום.
"כן?", אוקיי, כדאי שאני ארגיע את עצמי, יד... להושיט יד! טוב,
הוא וויתר. חבל.
"חשבתי קודם על זה ש... אולי אם את לא... כלומר, אם את עסוקה
אז אפשר לא ממש... אולי יש לך פלאפון?" אלוהים אדירים! הוא כזה
חמוד, אפילו מגמגם לפי הספר. גבי יהרוג אותי. אני אאחר לארוחת
ערב עם אמא שלו...

"זה עושה סרטן. עזוב, אני ממש ממהרת, אתה צריך משהו?" מה אני
מטומטמת?! סרטן? זה מה שיש לי להגיד לו כשהוא מנסה להתחיל
איתי? אני חייבת לצאת מפה לפני שאני אצרח!
"אה, לא. תודה. שיהיה לך יום נעים". אני לא מאמינה! מה קורה
לי? התחלקתי על השכל... יאללה. זזים לארוחה עם דליה.

אם רק הייתי מוצא תרוץ הגיוני בזמן, כל הוויכוח הזה היה נמנע
והייתי יכול ללכת לישון בשקט. במקום זה הייתי צריך להתווכח עם
רעות מהשניה שנכנסתי לדירה עד אחרי עשר בערב. היא כועסת שלא
הלכתי לסופר סנטר לעשות את הקניות שהיא ביקשה ממני כבר לפני
שלושה ימים. אז מה אם הייתי בספריה כל היום? ומה? היא לא לומדת
באוניברסיטה בדיוק כמוני ומשלמת שכר דירה ורבה עם החבר שלה
שבוגד בה?

אמרתי לה שלי אין חברה ולכן היא גם לא בוגדת בי ואולי כדאי
שהיא תלמד ממני. אני לא חושב שזה מה שהיא רצתה לשמוע, כי היא
אמרה שהיא מצטערת על היום שהיא הסכימה לחלוק דירה עם שוביניסט
מפגר כמוני שלא עוזר בכלל, ושאם המקרר לא יהיה מלא מחר בצהרים
אני אצטער על היום שנולדתי. אם לא הייתי מפחד שהיא תבכה בנוסף
לכל, הייתי אומר לה שאני כבר מצטער על היום ההוא, כי מאז כלום
לא הולך לי. הכי נורא זה שבסוף היא בכתה בכל מקרה.

חבל לי שרעות כועסת, רציתי לספר לה על האצבעות הארוכות
מהספרייה ואיך שבכלל לא אכפת לי מזה שהיא לא נתנה לי את המספר
שלה. עכשיו רעות יושבת בחדר שלה עם הקפה, וכמו שאני מכיר אותה,
היא שוב בוכה בגלל החבר הזה שלה. אני נורא רוצה ללכת לנחם
אותה, אבל אני לא חושב שהניחומים שלי זה מה שהיא צריכה עכשיו.

בעצם, אני לא חושב שהניחומים שלי זה מה שאני רוצה לתת לה
עכשיו, ונמאס לי מכל העניין הזה בכל מקרה. זה שאני חושב עליה
בתור החברה הכי טובה שלי זה בסדר, אבל זה לא מקובל עליי שהיא
חושבת שאני החברה הכי טובה שלה. אני אתקשר לגיא, אולי בא לו
לצאת לבאר שפתוח עכשיו, אפילו לא חצות עדיין ואני בטוח שהעיר
קוראת לנו. בלחש אומנם, אבל אני גר ליד בית אבות, אז אני מניח
שהעיר לא תקרא לי בקולי קולות ותעיר אותם. מסכנים.

אני לא בטוח שזה מה שאני רוצה עכשיו, לצאת לשתות. אם אני אשתכר
אני אקום למבחן מחר עם הנג אובר, ואבזבז את הערב בהיגררות
עצובה ברחובות כמו עלובי התחנה המרכזית.

אם אני לא אשתכר - מה הטעם לצאת בכלל?
אני הולך לישון וזהו. אם אני אחלום על ענן הבושם שנשאר בסיפריה
זה סימן שאני משתגע לגמרי.

זה לא כיף לחזור עם גבריאל הביתה כשהוא לא מדבר איתי. נסענו את
כל הדרך בשתיקה. הוא לא נתן לי להדליק את הרדיו וגם לא תופף על
ההגה כמו שהוא תמיד עושה כשהוא עצבני. שאלתי אם הוא כועס עליי,
אבל הוא לא ענה, רק המשיך להסתכל על הכביש, ואני לא הייתי
בטוחה שהוא רואה משהו דרך הערפל שכיסה אותו ברגע שיצאנו
מהמסעדה. הוא לא אמר כלום במשך עשרים דקות, רק כשהנחתי לו יד
על הברך הוא אמר לי 'די', בקול עבה כזה שאני לא יודעת מאיפה
בדיוק הוא יצא לו, ולא הסתכל עליי בכלל.

כשהגענו לחניה הוא יצא מהאוטו וחיכה שאני אצא גם, כדי שהוא
יוכל להפעיל את האזעקה. הוא ראה שאני לא יוצאת, רציתי שהוא
יגיד משהו ואני אצליח לגרור אותו לשיחה על מה שקרה במסעדה, אבל
הוא רק הוציא את המפתח של הבית מהצרור, זרק לי את שאר המפתחות
ונכנס פנימה. כשנכנסתי אחריו הוא כבר היה במקלחת, וידעתי
מניסיון של אחת שחיה על הטריקים האלה, שיהיה לו קל מאוד להעמיד
פנים שהוא לא שומע אותי מבעד לזרם החם.

עכשיו אני במיטה ואני מחכה שהוא ייכנס וילטף לי את הגב. אני
שומעת את דלת המקלחת נפתחת, אבל עוברות עוד לפחות שלושים דקות
עד שאני מרגישה את המזרון שוקע תחת כובד משקלו. הוא מסתובב לצד
השני והשתיקה שלו גורמת לי לשאול את עצמי אם ייתכן שאני דווקא
כן אוהבת אותו למרות הכל. אני מלטפת לו את היד.

"גבריאל, תדבר איתי..." אני לא יודעת מה לעשות, בדרך כלל זה
מצב הפוך ועכשיו אני מרגישה לבד. "גבריאל, אני מתגעגעת אליך,
אני אוהבת אותך!" 'באמת?' אני חושבת, "באמת?" הוא שואל ומסתובב
אליי, "כי זה לא מה שאמרת לאמא שלי בארוחה".
"אמרתי שאני לא מרגישה שאנחנו מוכנים לחתונה עדיין, זה הכל"
אני נרגעת. אם הוא מדבר איתי זה אומר שהוא מתחיל לראות את הצד
שלי. אולי אפילו להבין אותי.

"אמרת שאת לא בטוחה מה את רואה בעתיד שלך".
"התכוונתי שאני לא יודעת אם אני רואה חתונה".
"אל תגידי שאת רוצה שיחות פתוחות ואז תשקרי לי. התכוונת שאת לא
יודעת אם את רואה אותי בעתיד שלך".
"אני בת עשרים ושתיים גבריאל. אני לא יודעת מה אני רואה בעתיד
שלי." איך אני יוצאת מזה עכשיו?!
"אני בן עשרים וארבע ועד היום לא ראיתי את העתיד שלי בלעדייך".

"עד היום?" אני שואלת, אבל יודעת את התשובה.
"לילה טוב", הוא עונה. הוא מסתובב לצד השני ושותק. הלילה הוא
לא ידבר איתי יותר, ופתאום אני באמת לא יודעת מה אני רואה
בעתיד שלי.

אני שונא סופי שבוע אצל ההורים שלי. אני עוד יותר שונא סופי
שבוע אצל ההורים שלי כשהאחים שלי שם, ואני הכי שונא סופי שבוע
אצל ההורים שלי, כשהאחים שלי שם וכל השכנים ברחוב מוצקין באים
לראות איזה משפחה יפה יש לנו. הפעם זה היה סופשבוע מהסוג הגרוע
ביותר.

כשנכנסתי לסלון עברה בראשי המחשבה שאם אני אצליח לעבור את העשר
הדקות הראשונות של הביקור בלי שאמא שלי תשאל אם כבר יש לי
"בחורונת שאפשר להביא הביתה", או אפילו אם אני אצליח להגיע
למטבח בלי לשמוע אותה מספרת לגיסתי על כמה זה טוב שלפחות ממנה
ומאח שלי יש לה נכדים לפני שהיא כבר לא תהיה פה, אולי הביקור
יהיה בסדר אחרי הכל. לא הצלחתי לעבור את העשר דקות וגם לא
להגיע למטבח בשלום. עולה בי תקווה שאולי אבא שלי יציל אותי
מציפורני השידוכים הכפויים.

אני עולה במדרגות העץ הכבדות שאבא ניסה לבנות בעצמו לפני
תשע-עשרה שנים אבל נאלץ להביא מומחה שיתקן אותן, ובאפי עולה
הריח הישן והמוכר של מרק הירקות של אמא והדפים הצהובים של
הספרים של אבא. "לאאאאאאא!!! אמא! תגידי לאייל שהאוטו האדום
הוא מתנה בשבילי!!!" שני האחיינים שלי רצים במורד המדרגות
ומאלצים אותי להיצמד לקיר ולקוות לטוב. אני נושם עמוק ולרגע
מתבלבל ולא מבין למה אמא שלי רוצה שיהיו לי ילדים, אם מספיק לי
סופשבוע אחד עם האחיינים שלי בשביל לחסל חפיסת אקמול שלימה
ובקבוק וויסקי.

אני עולה לחדר העבודה של אבא שלי ומתפלל שהוא שם לבד. אני פותח
את הדלת ונדהם, כמו תמיד, מהעובדה שזה החדר היחיד בבית, בעולם
אולי, שנראה בדיוק אותו דבר כבר כמעט שלושים שנה, ורק האדם
שבתוכו הוא כמו שעון חול חי. אבא שלי סוגר את הספר ברגע שאני
נכנס לחדר ועל פניו עולה החיוך שהוא שומר לי עוד מהתקופה
שהייתי בא לפה כדי שהוא יעזור לי עם שעורי הבית.

"אבא, אתה צריך להוסיף תאורה בחדר הזה. אתה הורס לעצמך את
העיניים". "אל תדאג, אמא שלך מזכירה לי לא לקרוא יותר משעה כל
ערב", הוא עונה לי. אני רוצה להגיד לו שזה לא קשור למצב הראייה
שלו, אבל זה לא נושא שאני מעוניין לפתח עליו דיון. "אנחנו
צריכים לדבר", אבא שלי אומר ומסמן לי לשבת על הכיסא שלצידו. יש
לי הרגשה שהשיחה הזאת לא תמצא חן בעיני. אני צודק.

"אמא שלך לא שקטה. היא חושבת שבגילך אתה כבר צריך להיות בקשר
רציני או לפחות לצאת עם מישהי. היא מודאגת, אמא שלך. היא רוצה
לראות שאתה מסודר לפני ש... אתה יודע. אני חושב שזו החלטה שלך,
אבל אולי לפחות תספר לי מה קורה? שיהיה לי מה להגיד לה, שתהיה
רגועה".
"תגיד לה שאני מרוצה, אבא. טוב לי עם הלימודים שלי ועם החברים
שלי ואני לא רוצה להתחתן עדיין. יש לכם כבר בן נשוי, אני חושב
שזה הספק טוב. אני לא צריך שום דבר שיסיח את דעתי מהתואר
ומהלימודים. חתונה לא בורחת, אתה יודע..."
"אני יודע, אני יודע. אבל נראה אותך מסביר את זה לאמא שלך".

בדרך חזרה מקפולסקי אני מצליחה סוף סוף לפתוח את הראש לעצמי
ונותנת למחשבות לרוץ באופן חופשי. סיגי לא השתנתה בחודשים שלא
ראיתי אותה, היא אומרת שגם אני לא השתנתי בכלל. אני מתארת
לעצמי שלמרות שהטיול עם אריאלה ניתק אותי מהעולם לכמה שבועות,
יש דברים שלא מתנתקים. דברים כמו הדרך שבה סיגי קוראת אותי.

הדבר הראשון שהיא הכריזה כשהיא הגיעה לשולחן (באיחור, כמו
בתיכון), היה שאני צריכה שינה וטיפול פנים. לא נעלבתי, זאת
סיגי, אי-אפשר להיעלב משום דבר שהיא אומרת. וחוץ מזה - היא
צדקה. היא תמיד צודקת. לא פתחתי בהקדמות על מה שעבר עליי
בחודשים האחרונים, בדיוק כמו שלא הסברתי לה בטלפון למה אני
רוצה להיפגש פתאום.

"מה שלום פלג? יש חתונה באופק?"
"שום חתונה. אנחנו יחד כבר כמעט שש שנים, נחכה עוד קצת, לא
יקרה כלום. וגבריאל?"
לא ידעתי מה להגיד. איך לספר לה שפתאום אני מאוהבת עד עמקי
נשמתי בגבר שבשלושה חודשים האחרונים היה נטל? הנחתי שאין הרבה
דרכים להגיד את זה.

"אני מאוהבת בו. בפעם הראשונה בשלושה חודשים האחרונים. בפעם
הראשונה אולי מתחילת הקשר. הוא רוצה לעזוב. אני לא יודעת אם
אני רוצה שהוא יישאר, אני לא יודעת אם אני בכלל אוהבת אותו, או
רק מכינה רשת ביטחון למקרה שהוא יעזוב". סיגי חייכה. "זאת לא
רשת ביטחון", היא קרצה לי, "את רק רוצה לוודא שאם הוא יעזוב לא
תצאי רעה". "סיגי, תעשי טובה. אני לא אצא רעה בכל מקרה. אני רק
מנסה לברר רגשות".
"את הרגשות האלה היית אמורה לברר כשהתחלתם לצאת, או לפחות לפני
שעברת לגור איתו."
"דברים משתנים, האהבה שלי אליו השתנתה".
"והיא כל כך שונה שאת לא מזהה אותה?"
"הוא רצה להתחתן. זה מלחיץ. אולי הרגשות שלי לקחו טיים אאוט".

"עכשיו שהוא רוצה לעזוב הרגשות שלך חזרו למשחק. את לא חושבת
שאת פשוט מראה חרדת נטישה?"
"אם לא הייתי אוהבת אותו, לא הייתה לי חרדת נטישה. אם הוא היה
מציע לי להתחתן עכשיו הייתי מסכימה".
"את אוהבת את הקשר, לא את גבריאל."

אני לא יודעת אם היא צודקת. אני חושבת שלא. זה חוזר כמו
בהתחלה, כל החום וההתרגשות. בא לי לפנק אותו, להעלם בין
זרועותיו ולהירדם איתו מול הטלוויזיה. מתגעגעת למגע של הלחי
שלו אחרי הגילוח, מתגעגעת לשמוע אותו נושם כשהוא ישן לידי. אני
שוב מרגישה את הפרפרים בבטן כשאני חושבת את שמו, גבריאל.

"אבא, מה נשמע? אתה עוד עובד על הפרויקט האחרון של המכון? בסוף
יהיה טוב, אני אומר לך אבא. לא, הכל בסדר איתי, פשוט שמעתי את
ההודעה של אמא והתקשרתי לדבר איתה. אתה יכול לבקש ממנה לעלות
על הקו לרגע? אל תנתק, תגיד לה לעלות על הקו במטבח. זה לא משהו
רע, אבא, זה פשוט חשוב. כן, אני אחכה, אין בעיה... אמא? מה
נשמע? באמת? עדיין לא עבר לך? מה את אומרת... והשיעול? טוב,
דר' שושן יודע על מה הוא מדבר.
אמא, מה את חושבת על רעות? כן, השותפה שלי לדירה. היא מרגישה
טוב, אל תדאגי. היא נפרדה מהחבר שלה לפני כמה שבועות, החליטה
שמגיע לה יותר טוב מזה. אני יודע שאת אוהבת אותה מאוד, אמא,
אמרת לי את זה כבר. לא, לא רבנו, להפך. אמא, התחלנו לצאת קבוע.
לא, אני לא צוחק איתך, אני לגמרי רציני. מה זאת אומרת רציני?
תגדירי רציני. סתם, אני צוחק, כן, זה רציני. אני באמת אוהב
אותה. אנחנו יוצאים לארוחת ערב היום, חשבנו להזמין אתכם להצטרף
אלינו. את בטוחה שאת מרגישה טוב ושאת לא מעדיפה שנבוא אליכם?
טוב, אז ניפגש אצלנו בשש? גם אני אוהב אותך, אמא. ביי. אבא,
בהצלחה עם הפרוייקט..."
   
- - - "אריאלה, מה נשמע??? מה קרה לך שאת לא מתקשרת? אין
טלפונים בלונדון? אז מה אם לא התקשרתי קודם? לא היה לי מה
לספר. כן, עכשיו יש. איך אצלך? מתגעגעת לארץ? אני מתגעגעת
אלייך, ארי! מתי את מתכננת לבוא לביקור? לא עוזר לי שאת אומרת
'כשיצא', אני צריכה תשובה מדויקת. זה משפיע על התוכניות שלי.
כי אני צריכה שתהיי כאן בעשרים ושישה למרץ.
ארי, זוכרת שאמרת שאחרי האהבה עוקבים עד קצה העולם? אז זהו,
שגבי עוקב אחרי כבר שנה וחצי, וכשהוא עצר לנוח הבנתי שמעקב זה
לא הצד החזק שלנו. החלטנו שיותר נעים ללכת יחד, לא אחד אחרי
השני. מה טרק במדבר יא פוסטמה?! שום טרק במדבר. לא... אנחנו
מתחתנים. די, ארי, תפסיקי לצרוח... כן, אני מאושרת. אני
מחייכת. ואת? תחייכי יותר חזק... או, עכשיו שומעים אותך
מחייכת. נו, תספרי לי מה חדש אצלך... התגעגעתי."