[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יהוא מורן
/
הזאב מפארק הירקון

זאב קורן נולד בקריית אונו לזוג הורים שעלו מרומניה. שנות
הילדות שלו עברו בשלווה יחסית. הוא תמיד היה טיפוס מעט נחבא אל
הכלים, צנום וגבוה משאר בני גילו. אביו היה קצב בעל אטליז
משלו: "אטליז קורן". אמו היתה עקרת בית, כמו אמהות רבות באותה
תקופה.
זאב (או זאביק, כפי שכולם קראו לו) היה תלמיד ממוצע; הוא אף
פעם לא הצטיין בשום דבר, מלבד מתמטיקה. נראה היה שלזאב יש ראש
למספרים. הוא היה מסוג האנשים שזוכרים מספרי טלפון בעל פה, אבל
שוכח שמות של אנשים שפגשו בשבוע שעבר.
בצבא הוא שירת בחיל הקשר ואף יצא לקצונה. בקורס קציני הקשר
בצריפין הוא פגש את נורית שהיתה פקידה במפקדת הבסיס. אחרי כמה
לילות לוהטים מאחורי האפסנאות כבר היה ברור שהם ביחד. שנה אחרי
זה זאב ביקש את ידה. נורית היתה הבחורה הכי יפה שאי פעם בכלל
הסתכלה עליו והוא ידע שהיא מאוהבת בו והוא מאוהב בה. היא היתה
בת למשפחה מיוחסת מירושלים ולזאב תמיד היה נדמה שאביה, פרופסור
להיסטוריה מהאוניברסיטה העברית, אף לא ממש נראה נלהב מבן הזוג
"הבינוני" שביתו בחרה, אבל הוא לא נטה לבטא זאת בפומבי.
החתונה היתה צנועה יחסית. היא נערכה בחצר ההורים של נורית
ברחביה. משפחת קורן גם כך היתה מאוד מצומצמת, אף אחד לא עלה
מרומניה חוץ מהוריו של זאב, רוב המוזמנים היו מצד משפחת הכלה
ואבא של נורית נעץ מבטים מוזרים בזאב לאורך כל הערב.
הזוג הצעיר רכש (בעזרת הוריה של נורית, כמובן) דירה ברמת גן.
זאב השתחרר לאחר שנה בקבע והתחיל ללמוד באוניברסיטת בר-אילן.
בתחילה השתעשע ברעיון של ללמוד תואר במתמטיקה, אבל הפרקטיות
והעובדה שנורית היתה בהריון הובילו אותו לראיית חשבון.
נורית בחרה את השם "טלי" לילדה הראשונה. לשמחתו של זאב היא
קיבלה את היופי של אמא שלה. היא היתה הדבר הכי חמוד שהוא ראה
אי פעם, והוא אהב אותה אהבה מטורפת מהרגע שהגיחה לאוויר העולם.
היא היתה הבת הבכורה שלו וכל פעם שהוא הביט בה, גם כשכבר היתה
ילדה גדולה, משהו צבט בליבו.
זאב סיים את התואר ופתח עם חבר מהלימודים, צחי לוי, משרד קטן
לרואי חשבון; הלך בכלל לא רע. הימים היו שנות ה-80 המוקדמות
וזאב מצא את עצמו בתור קצין קשר במילואים במלחמת לבנון, אבל
הכל עבר בשקט יחסי; כמה אנשים שלמדו איתו מתו, צחי לקח את זה
קשה אבל זאב לא ממש התרגש; כן, היה קצת עצוב, אבל אלו לא היו
אנשים שהוא הרגיש קרוב אליהם במיוחד.
לעומת זאת, לאחר שחזר מהמלחמה, התרחשו דברים מאוד קשים. אמו
נפטרה מסרטן לאחר מאבק קשה של שנתיים וחודש מאוחר יותר אבא של
נורית התאבד (הסתבר שהוא היה מושקע כולו בבורסה ובצורה לא
נבונה במיוחד).
הוא הרגיש שנורית הולכת ודועכת והוא פחד שהאישה השמחה והיפה
שלו הולכת והופכת לזומבי דכאוני ואפרורי.
השנה היתה 1983 ואז תומר, ילדם השני, נולד. נורית החלה להתאושש
והעסקים במשרד פרחו. צחי וזאב העבירו את המשרד לתל-אביב, לרחוב
שאול המלך, ומעגל הלקוחות שלהם הלך וגדל. נורית הצהירה שנמאס
לה מרמת גן, גם ככה רוב החברות שלה גרו בתל-אביב והיא דחקה
בזאב לעבור לעיר הגדולה. הם קנו דירה בשיכון בבלי. זאב אף פעם
לא ממש הרגיש בבית בשכונה הסנובית הזאת, אבל נורית הרגישה שהיא
שבה הביתה, אחרי הכל זה היה די דומה לרחביה.
כמה שנים טובות עברו, מים רבים זרמו במורד הירקון, לא רחוק
מדירתם של בני הזוג קורן. הרבה דברים קרו בשנים האלו: צחי נישא
לילדה בריטית בת 18 שהוא פגש ביוון, התגרש אחרי פחות משנה
והפסיד מחצית מהונו. טלי גדלה והפכה לילדה יפהפיה, נורית
השתלבה היטב בחיי השכונה והחלה להתנדב במשמר האזרחי וללכת
לחוגים שונים. תומר גדל והזכיר בצורתו הכחושה את אביו יותר
ויותר.
זאב לא הרבה לזכור הרבה מאותה תקופה. הימים חזרו על עצמם: ימי
השבוע במשרד מהבוקר ועד הלילה וסופי שבוע בחיק המשפחה שכה אהב.
הם נסעו לחופשה משפחתית כל שנה בחו"ל או באילת, לא היו להם שום
חובות, גם לו וגם לנורית היו מכוניות חדישות, טלי ותומר קיבלו
כל צעצוע או בגד שרצו ונראה היה שהחיים שלהם מתקדמים במסלול
הנכון.
יום אחד זאב שב מוקדם מהעבודה. נורית היתה בחוג (זאב התקשה
מאוחר יותר להיזכר אם היה מדובר בקדרות או ביוגה) כשהוא שמע
חריקת בלמים מבחוץ וקול חבטה עז. הוא יצא החוצה וראה מכונית
לבנה שמכסה המנוע שלה מעט כפוף ואישה שמנה שעומדת מחוץ לה,
בוכה בהיסטריה תוך כדי מלמול של "עכשיו בטוח הם יקחו לי את
הרשיון" ואת תומר, בנו הקטן והרזה, מרוח כולו על הכביש. דם זרם
מראשו של הילד. כל השכנים עמדו ובהו בחוסר עונים משווע. זאב לא
איבד את עשתונותיו; הוא רץ ותפס את תומר. הילד עדיין נשם. הוא
הניח אותו במהירות במושב האחורי של מכוניתו ונסע במהירות
לאיכילוב. בטיפול הנמרץ הוציאו אותו מהחדר. מאוחר יותר יצא
רופא צעיר ואמר לו בפנים חמורות סבר "הילד שלך נכנס לניתוח.
המצב לא טוב, מר קורן."
זאב הגיב: "מה זאת אומרת, דוקטור? הוא יחיה, נכון?"
הרופא לא הגיב, הניח יד על כתפו ואמר לו "ברגעים כאלה קשה
להיות רופא."
זאב שקל אם להרוג את הרופא חסר הרגישות. לאחר שהחליט שהוא אינו
משתוקק גם להיות אב שכול וגם לבלות את שארית חייו בכלא, הוא רץ
לטלפן לנורית.
נורית וטלי הגיעו רבע שעה מאוחר יותר. שתיהן היו בוכיות. הוא
רץ אל שתיהן וחיבק אותן הכי חזק שיכל. פתאום יצא הרופא הצעיר
החוצה וגמגם: "סליחה, מר קורן, אני באמת צריך לדבר איתך".
הם נגשו הצידה כשנורית אחזה חזק בטלי, מחכה לנורא מכל. הרופא
אמר "תקשיב... אף פעם לא ראיתי דבר כזה. הבן שלך איבד המון דם
וכל הגולגולת שלו התרסקה. למעשה, אפילו התפלאתי שהוא היה בחיים
כשהבאת אותו הנה, אבל..." ואז הוא נעצר לבלוע רוק.
זאב הרותח תפס אותו בחלוק המנתחים והחל לנער אותו: "מה אבל? מה
אבל? יא בנזונה!"
הרופא האומלל השיב בקול רועד "עכשיו הכל בסדר. הוא אפילו פתח
עיניים ושאל אם אפשר לקבל גלידה."
זאב התרחק בפסיעה לאחור, כולו מבולבל. הוא רץ לנורית ומלמל
"תומר בסדר. זה הכל בסדר, נוריתי, הכל יהיה עכשיו בסדר." שניהם
בכו בשמחה והקלה.
בבית נורית שאלה איך יכול לקרות דבר כזה. זאב פתר זאת בנפנוף
יד "שטויות, ילד קשוח. העיקר שהכל בסדר." למעשה, הוא היה מאוד
מבולבל בעצמו, אבל היה לו מאוד חשוב שנורית תרגע. היא לא
התמודדה טוב עם לחצים כאלו כמו שהוא ידע, מתקופת הדיכאון שלה
לאחר מות אביה.
תומר חזר הביתה אחרי שבוע. הסדקים בגולגולת התאחו באופן מדהים
וכמה חוקרים מהפקולטה לרפואה באוניברסיטה אפילו טילפנו ושאלו
בזהירות אם אפשר לראות את הילד. כמובן שבני הזוג קורן התנגדו
בתוקף.
ושוב הכל התנהל על מי מנוחות. העסקים המשיכו לפרוח, צחי נישא
בשנית, הפעם לכלבה פריג'ידית שהוא העריץ עוד מימי האוניברסיטה.
היא ניהלה את חייו, צעקה עליו, השפילה אותו בפומבי וצחי נהנה
מכל רגע. כמובן שזאב ונורית תיעבו אותה.
לקראת יום הולדתו ה-40 של זאב סיפורנו מקבל תפנית מעט מוזרה.
נורית תמיד טענה שזאב כמעט ולא השתנה מאז שנשאו. בני זוג רבים
אומרים זאת מתוך חיבה, אבל במקרה של זאב זה היה מאוד נכון.
השיער השופע שלו היה עדיין שחור כפחם, גופו הכחוש היה עדיין
צעיר ומתוח. זאב התחיל בתקופה שלקראת יום ההולדת לפתח מנהגים
מוזרים. הוא החל להתלונן על ריחות הבשמים של נורית ושבעצם ריח
הגוף הטבעי שלה חביב עליו. אחרי זה הוא גם התחיל לטעון
שהדאודורנט שלה ממש מסריח. הוא התחיל לסלוד מהשניצלים שהיא
נהגה להכין לארוחת ערב, ודחק בה להתחיל להכין סטייקים. הוא היה
רגיל לזה, הרי אחרי הכל הוא היה בן של קצב. אצלם בבית היו
אוכלים סטייק מדמם כל ערב. הוא החל לחלום חלומות מוזרים, בשחור
לבן, ולצעוק על הילדים שהם שומעים מוזיקה יותר מדי רועשת.
לאחר שנים של פעילות מינית מנומנמת הוא רצה להזדיין כל לילה,
לפעמים כמה פעמים, ותוך כדי כך הוא נהג לשרוט ולנשוך אותה.
נורית שדי נרתעה מהשינוי הזה, החלה להתחמק מדרישותיו בתירוצים
שונים ונוצר ביניהם מתח מסוים לאחר שנים של נישואים מאושרים.
נורית ייחסה את הכל למשבר גיל ה-40 המפורסם וניסתה לשכנע אותו
בעדינות ללכת לפסיכולוג והוא, בתור מי שתמיד פחד מפסיכולוגים,
סירב בתוקף.
יום אחד, שבוע לפני יום הולדתו ה-40, זאב קם מהמיטה באמצע
הלילה והרגיש צורך עז לפתוח את החלון. ירח מלא הציף את החדר
באורו הקסום, לבן ונוטף הוא מילא את החדר וזאב הרגיש מוזר.
בשלב זה הכרתו התערפלה והוא התמוטט.
הציפורים צייצו ופארק הירקון החל להתעורר לחיים. האופק נצבע
כולו בוורוד וכתום וראשוני חסידי הג'וגינג החלו למלא את הטיילת
הצמודה לנחל. זאב התעורר. הוא התמלא באימה לגלות שהוא שוכב
מתחת לעץ בפארק, שערו פרוע ובגדיו מאובקים. כמו כן היו כמה
כתמי דם מטרידים פזורים על הגופיה והתחתונים שלו וחתיכות של
פרווה אפורה היו פזורים בכל מקום. הוא התמלא בהרגשה אפילו יותר
מוזרה כשגילה שפיו היה מלא באותה פרווה וטעם מתכתי של דם מילא
את פיו.
הוא ידע שהרבה מהשכנים שלו צועדים ורצים בבוקר במסלול זה,
ומחשש להשפלה הוא מיהר להסתלק ולחזור הביתה. למזלו, השעה היתה
עוד מוקדמת ונורית והילדים עדיין ישנו. המוח של זאב בחר בדרך
מאוד פשוטה ומקובלת להתמודד עם החוויה המוזרה, הוא פשוט הדחיק
את הכל וניסה לחזור לשלוות חייו הרגילה. הוא זרק את הגופייה
והתחתונים לפח במטבח ומיהר למקלחת. כשהמים הרותחים שטפו את
גופו הרזה, הוא הרהר לעצמו שהם שוטפים איתם את כל מה שקרה
אתמול בלילה - היה מה שהיה. אולי זה בסך הכל משבר גיל ה-40 כמו
שנורית אומרת.

יום ההולדת הגיע ונחגג באירוע מפואר שנורית ארגנה במסעדה
יוקרתית בעיר. אפילו אביו של זאב, נחצ'ה, טרח להגיע. האב
המבוגר שנראה צעיר מכפי גילו, מיעט לצאת מהבית לאחר מות האם.
נורית נראתה זוהרת ומאושרת, תומר וטלי רבו כרגיל וצחי חטף את
מנת הצעקות הרגילה מאשתו. נראה היה שהעולם שב לשגרתו.
חודש מאוחר יותר התרחש שוב מאורע מוזר. שוב הירח קרא לזאב, כמו
אומר לו "בוא אליי, זאב, בוא אליי." ושוב הוא פתח את החלון
והכרתו אבדה לו.
ירון שוסטר היה עורך דין צעיר ומצליח. הוא גר ברחוב וויצמן
בפנטהאוס מפואר, בדיוק מול פארק הירקון. הוא וחברתו, ירדן,
שהתגוררו ביחד, היו הבעלים הגאים של כלבה וחתול. פליקס, החתול
האפור שלהם, יצא מהדירה ונעלם לפני כחודש. ירון חשד שהוא נטרף.
למעשה, הוא היה כמעט בטוח בכך כשבריצת הבוקר שלו בפארק הבחין
מתחת לעצים בחתיכות פרווה אפורה ודם, בדיוק בלילה שבו נעלם.
הוא מעולם לא סיפר זאת לירדן.
באותו לילה בו זאב איבד את הכרתו בשנית חזר ירון מאוחר
מהעבודה. כשהוא נכנס לדירה, קידם אותו קולה של ירדן: "מאמי, מה
זה מתפוצץ לי הראש. יש לי מיגרנה חבל על הזמן. איכפת לך אולי
לצאת עם הכלבה?"
ירון קילל חרישית ולקח מהמדף את הרצועה. הוא שרק לכלבה, חגר את
הרצועה לקולר ויצא עם הכלבה לפארק. בעודו הולך מבואס הבחין
ירון בזוג עיניים ירוקות ובוהקות שמציץ אליו מהחשיכה.
זאב גדול הגיח בין השיחים. הכלבה החלה ליילל. ירון שמעולם לא
הצטיין בזואולוגיה, צרח עליו "קישט! לך מפה, כלב מפגר!"
והמשיך. הזאב התעלם מירון והחל להתקרב לכלבה ולרחרח את אחוריה
בעניין. לירון היה יום ממש רע ובלי לחשוב פעמיים הוא שלח בעיטה
חזקה לעבר צלעותיו של הזאב הכחוש. זאת היתה אחת הפעולות
האחרונות בחייו של ירון שוסטר. הכל נגמר בפחות מחצי דקה. לעורך
דין יאפי תל-אביבי ממוצע וכלבת גולדן רטריוור אין הרבה סיכוי
במאבק נגד איש-זאב.
זאב שוב התעורר בפארק כשהוא מכוסה כולו בדם, רק שהפעם הפרווה
מסביב היתה צהובה-זהבהבה וגם גופה חצי אכולה של איש צעיר היתה
זרוקה בקרבתו. הוא צרח, התרומם במהירות וברח הביתה.
העיתונים למחרת נמלאו בכותרות תמוהות כגון: "עורך דין נטרף
בתל-אביב" ו-"חשד: אלמוני שיסה כלבים רוצחים בעורך דין".
בחדשות התראיין ד"ר זרחי, זואולוג שנקרא לבדיקת שאריות הגופה
וטען בתוקף כי מדובר בסימני נשיכה של יצור כלבי גדול "אפילו
יותר גדול מצבוע, אולי זאב סיבירי". מכיוון ששום זאב סיבירי לא
ברח מגני חיות בארץ, עלה החשד שאולי מדובר ברוטוויילר גדול
במיוחד. הווטרינר העירוני שיער כנראה שהוא גם חולה בכלבת.
זאב ניסה באותו יום להתרכז בעבודה, אבל הוא היה מאוד מוטרד
מהמאורעות והוא ניסה להיזכר ללא הצלחה מה התרחש בלילה. צחי שם
לב לכך ושאל אותו: "זאביק, הכל בסדר?"
"הכל בסדר, צחי, סתם כואב לי הראש."
צחי הנהן בהבנה ופנה חזרה לחדרו. המזכירה צלצלה ודיווחה לו
שאביו על הקו. זאב קצת הופתע. הוא ואביו לא הרבו לדבר. הוא
הרים את השפופרת. "הלו?"
"הלו. זאב, זה אתה?" קולו של נחצ'ה שאל.
"כן, אבא, זה אני. אתה כבר לא מזהה אפילו את הקול שלי?" נשמע
צחקוק.
"לא, זאביק, התכוונתי לשאול אם אתה טרפת את האומלל הזה אתמול
בפארק."
זאב קפא ולא היה מסוגל להוציא מילה מפיו.
נחצ'ה נאנח ואמר: "בוא, בן, בוא הביתה. נראה לי שאנחנו צריכים
לדבר".
הגשם שטף בעוצמה את הכביש בעוד זאב דהר במהירות לכיוון קריית
אונו. לאחר שעה קלה שבילה בפקקים, הוא התקרב אל הבניין בו נולד
וגדל. הוא הרגיש כמו דמות בסרטי אימה ישנים ועדיין מוחו סירב
להאמין.
הוא צלצל בפעמון ואביו פתח את הדלת. "צ'י פאצ'ה, זאביק. לעשות
לך תה?"
זאב גמגם "לא אבא, לא תודה. בוא, ספר לי מה קורה פה".
"טוב, בסדר. אז בוא נגיע לעניין עצמו. זאביק, לא שאלת את עצמך
אף פעם למה אתה נראה כל כך צעיר? למה תמיד היינו אוכלים
סטייקים מדממים לארוחת ערב?"
"תמיד חשבתי שזה בגלל שאתה קצב, אבא," מלמל זאב.
נחצ'ה צחקק את צחוקו החרישי. "כן, בטח. ומה בקשר לתאונה של
תומר?"
זאב החוויר. מילא שהוא יצטרך להתמודד עם הזוועה הזאת, אבל
תומר? הבן שלו? "אבא, אפשר איכשהו לשבור את הקללה הזו?"
נחצ'ה הפעם התפוצץ מצחוק. לאחר שהשיב לעצמו את נשימתו, אמר
"קללה? מה אתה חושב, שמדובר פה בסרט של בלה לגוסי? שתכף יגיעו
גם דרקולה ופרנקנשטיין? זאת המציאות, זאביק, וצריך ללמוד לחיות
איתה. יש לנו משפחה מאוד מיוחדת. אנחנו לא מבוקרשט, כמו שאתה
בטח יודע. אנחנו מההרים במזרח. כנראה שקרו שם כל מיני דברים
מוזרים. אני לא יודע מתי זה התחיל, אבל אני יודע שגם אבא שלי
וגם סבא שלי היו כמוני וכמוך. אתה צריך ללמוד לשלוט על עצמך,
זאביק. אסור לך לטרוף בני אדם, מקסימום חיות. אני תמיד התמקדתי
בגן החיות בתל אביב, זה שישב איפה שגן-העיר של היום. אחרי
שסגרו אותו, עברתי לספארי. מקסימום חתולים וכלבים מדי פעם, אבל
בטח לא בני אדם."
"אבל, אבא, אני אפילו לא זוכר שום דבר מהלילה ההוא!" הגשם היכה
בחלון בפראות.
נחצ'ה ענה "זאביק, אתה חייב לקחת את עצמך בידיים. כנראה שאתה
מדחיק. שמעתי פסיכולוג מדבר על זה בתכנית הבוקר של ערוץ 2.
כנראה שהחוויות האלה קצת מפחידות אותך, אז אתה פשוט שוכח."
זאב אמר "אבל, אבא, אני רצחתי בן-אדם אתמול בלילה. וחוץ מזה,
איזו מין אירוניה חולנית זאת לקרוא לבן שלך זאב?!"
נחצ'ה הרצין את פניו וענה: "אני יודע. אתה חייב שזאת תהיה הפעם
האחרונה שאתה רוצח אדם. ועוד אחד שלמישהו איכפת ממנו. הסבא שלך
עשה את זה יותר מדי פעמים ברומניה ובסוף הכפריים תפסו אותו
וחיסלו אותו. ובקשר לשם שלך, אין שום קשר. ככה פשוט קראו לאבא
של אמא ואתה יודע את זה".
זאב רתח, לא רק שהגנים הנוראיים של אביו הביאו עליו את הצרות
הללו, הזקן הטיפש מעולם לא טרח להזהיר אותו.
הוא יצא בזעם לגשם השוטף בעוד אביו צועק אחריו ומפציר שיחכה.
שעה ארוכה לאחר מכן ישב לו זאב במשרד כשהוא כולו קודר. המזכירה
נכנסה ואמרה "זאביק, אבא שלך התקשר כבר בטח 20 פעמים. הוא
מתחנן לדבר איתך."
"שילך להזדיין," ענה זאב.
בחודשים הקרובים זאב ניסה ללמוד ולשלוט בזהות החדשה שלו. הוא
החל לזכור יותר ויותר מאותם לילות של ציד לאור הירח המלא.
הזכרונות תמיד היו בצבעי שחור ולבן ומלאים בריחות. עלעול
באנציקלופדיה הסביר לו שכנראה הדבר נובע מחושיו הכה שונים של
הזאב.
שליטה של ממש עוד לא היתה לו ולפעמים הרעב התגבר על ההיגיון.
תל-אביב חיה בהיסטריה. אנשים מיעטו להיכנס לפארק לאחר רדת
החשיכה. יותר ויותר שאריות של חיות אומללות נמצאו ברחבי הפארק
וכמה אנשים דיווחו כי ראו זאב אפור וענק עם עיניים ירוקות
זוהרות מסתובב באזור. ד"ר זרחי התעקש כי מדובר בזאב סיבירי או
זן חדש של זאבים ענקיים שלא היה ידוע עד כה בישראל. הוא אף
הצליח לצלם אותו בחטף (זאב זכר את הכאב בעיניו כשברק הפלאש
סנוור את עיניו) והצילום תפס את כל העמודים הראשיים בעיתון.
ארגונים ירוקים קראו להגן על הזאב בפארק ולהכריז על הפארק
כשמורת טבע, בעוד תושבים אחרים שחיו בפחד, טענו שהעירייה חייבת
לחסל את המטרד המסוכן. יושבי השכונות הקרובות לפארק דאגו
במיוחד לאור צניחת מחירי הנדל"ן באזור.
לראש העיר היה ברור מה הוא צריך לעשות. כבר מימיו בחיל האוויר
הוא היה איש גאה והחלטי, מנהיג מלידה או ככה לפחות הוא חשב על
עצמו. הוא קרא לישיבה דחופה עם רשויות התברואה של העירייה
והווטרינר העירוני, והורה להם לשלוח את לוכדי הכלבים לפארק.
לוכדי הכלבים של העירייה היו שלומי ודני צור. הם היו אחים
ומאוד אהבו את העבודה שלהם. שניהם ננשכו בצורה קשה ואושפזו
למשך שנה כשהיו ילדים, עקב מפגש עם כלב הפיטבול הלא ידידותי של
שכניהם. מאז שלומי ודני תיעבו כלבים. לפעמים הם אפילו דרבנו את
הווטרינר העירוני להרדים אותם ללא צורך או חיסלו אותם בעצמם אם
לאחד מהם היה מצב רוח רע.
שלומי שהיה הדברן מבין השניים, חייך ואמר "אין שום בעיה, הזאב
הזה גמור. אין לכם מה לדאוג."
מספר ימים מאוחר יותר נמצאו שאריותיהם של שלומי ודני מפוזרות
ברחבי הפארק.
ההיסטריה בעיר ואף במדינה כולה הגיעה לשיאים חדשים. הכתב
לענייני פלילים של ערוץ 2 הביא תמונות בלעדיות במהדורת הערב של
ראשו האכול למחצה של שלומי. הכתב לענייני ערבים התעקש כי
מקורות בעזה מסרו לו שהזאב פועל בשירות החמאס.
הזאב היה לאייטם תקשורתי חם וביקורת קשה הוטחה בראש העיר והוא
בתגובה קרא אליו לשיחה את גדי.
גדי וראש העיר היו חברים עוד מימיהם המשותפים בטייסת. כשב-82
ראש העיר הפיל בטעות נפל"מ על כפר של תושבים לבנונים חפים מפשע
עקב 10 פחיות הבירה שרוקן במועדון הטייסת לפני ההמראה, גדי
שהיה הטייס השני בצמד הפאנטומים, התעקש כי נפתחה עליהם אש נ"מ
מהכפר. הימים היו ימי אריק ורפול וכל העניין התקבל בהבנה
יחסית. כשראש העיר הכניס בטעות את קצינת המבצעים של הטייסת
להריון, גדי היה זה שסידר את ההפלה החשאית. ראש העיר תמיד
העריך אנשים שכיסו את התחת שלו. גדי הועסק בעיריה תחת הסעיף
"עוזר מיוחד לענייני טיפוח ונוי" במשכורת שמנה, אבל למעשה שימש
בתור עוזרו של ראש העיר לעניינים מיוחדים. "תקשיב, גדי, לא
איכפת לי איך, מצידי תשלח את סיירת מטכ"ל לפארק, אבל תיפטר
מהזאב הזה! בעוד חודשיים בחירות."
גדי סינן "אין שום בעיה, אתה יודע שעליי אפשר לסמוך. יש לי
בדיוק את האיש המתאים."
אלון קובלסקי היה צייד. הוא שאב עונג מרצח של חיות. לא עניין
אותו הבשר או הפרווה או הכסף, רק ההנאה הפרימיטיווית שבמרדף
ובהכנעת הטרף שלו. בזמנו הוא צד פילים באפריקה עד שרשויות חוף
השנהב עצרו אותו. למזלו, אבא שלו היה איש עשיר מאוד ומקושר
מאוד וידע בדיוק את מי צריך לשחד בשביל לשחרר אותו. מאז הוא
הסתובב בגולן וירה בזאבים בעד תשלום סמלי ממגדלי הבקר באזור
שתמיד האשימו את הזאבים בכל עגל שנעלם. בזמן האחרון פקחי רשות
שמורות הטבע החלו להצר את צעדיו והוא מצא את עצמו יושב בחורבה
שלו, מתוסכל וחסר מעש. הטלפון צלצל וגדי היה מצידו של הקו:" מר
קובלסקי, אתה מעוניין אולי לצוד זאב בתל אביב?"

אלון וגדי התקרבו באותו לילה לפארק. האור של הירח היה חזק
ובוהק. אלון לחש "אתה יודע, בלילה כזה אפשר לקרוא ספר אפילו,
האור מספיק חזק."
גדי אמר "סתום ת'פה, אתה עוד תפחיד את הזאב."
אלון נחר בבוז "עוד לא נולד הזאב שאני לא יכול להרוג בעיניים
עצומות."
פתאום היתה תזוזה בין השיחים והשניים ראו לרגע זוג עיניים
ירוקות בוהקות מציץ אליהם מהשיחים. "זה הוא!" זעק אלון. "השאר
פה, אני תיכף חוזר עם הגופה שלו." הוא רץ אל בין השיחים. גדי
עמד בצינת הלילה החורפי ובהה בירח. כל כך יפה, כל כך מהפנט.
לאחר מספר דקות נשמעו מספר יריות. גדי חיכך את כפות ידיו
בסיפוק. שוב חלפו מספר דקות ואלון הגיח רועד מבין השיחים.
רובהו מעלה עשן וכולו רועד.
"מה קרה?" שאל גדי.
"רוקנתי לתוכו חמישה קליעים," רעד קולו של אלון, "זה מספיק
בשביל לחסל שני פילים, אבל המניאק הזה רק נעץ בי עיניים, יילל
והסתלק."
גדי קרא "מה?! מה זאת אומרת? בטח לא פגעת בו."
"בטח שפגעתי," ענה אלון, "אבל הוא בקושי נשרט. עזוב אותי, בן
אדם, אני חוזר לגולן. אבא שלי מליין, מבחינתי אתה יכול לדחוף
את הכסף שלך."
בשחר שהפציע לאחר מכן שם לב זאב שיש לו חמש שריטות באזור החזה.
"בטח איזה חתול," הפטיר.
גדי היה מיואש. הוא היה צריך לדווח לראש העיר מה קרה וממש לא
התחשק לו לשמוע את הצווחות של טייס הקרב המהולל. הוא מזג לעצמו
עוד כוסית של Johnny Walker משובח (הרבה כאלה אפשר לקנות כשאתה
"יועץ מיוחד לענייני נוי וטיפוח") והקשיב לשלמה ארצי החדש
שהתנגן מהרדיו. "איזה גאון השלמה הזה," מלמל לעצמו גדי, "איזה
עומק יש במילים."
לתוך המשרד צעדה דמות כפופה ומכוערת. זה היה וויקטור, נספח
התרבות הרומני. לגדי היו כמה עניינים איתו כשהוא סידר לקרובה
רחוקה של וויקטור אישור עבודה בארץ בשביל כמה דולרים. הם נפגשו
באיזו מסיבה של השגרירות הרומנית ומשפט הפתיחה של וויקטור היה
"סליחה, בא לך להרוויח 500$?" גדי הוקסם מהישירות והחוצפה של
וויקטור.
הלילה לגדי לא היתה סבלנות והוא אמר "עוף מפה, וויקטור! אני לא
הולך לסדר אישור עבודה לסבתא שלך."
וויקטור גיחך ואמר במבטא רומני כבד (הוא תמיד הזכיר לגדי את
הדמות של פולי מ"גבעת חלפון אינה עונה") "שמעתי שיש בעיות עם
זאב."
גדי התחיל להתעניין. "כן, אז מה?"
"אתה רק חושב שזה זאב. זה בעצם בן-אדם זאב, חצי-חצי כזה," הוא
אמר בעברית עילגת.
"כן בטח, ומה עם דרקולה?" צחקק גדי.
"אתה לצחוק, מר גדי, אבל לנו במזרח של רומניה יש הרבה כאלה.
אנחנו יודעים להיפטר מהם צ'יק-צ'אק."
מכיוון שגדי כבר היה די מיואש והוא ידע שוויקטור לא יכול להיות
יקר במיוחד הוא אמר "טוב, תתחיל לשפוך מה שיש לך, וויקטור.
רוצה וויסקי?"
השעה היתה אחרי חצות. נווה שאנן הוא אזור מוזר בתל-אביב בשעות
כאלו. הרחובות מתפנים מעשן האוטובוסים שדוהרים לתחנה המרכזית,
ואחרוני העובדים הזרים מתחילים לפנות את הרחובות. אנשים חרוצים
וקשי יום מפנים את מקומם לזונות ונרקומנים. "השמנת של תל אביב,
אה וויקטור?" אמר גדי בציניות.
"כן בטח, גדי, אני למכור דירה שלי ברמת אביב לבוא לגור פה,"
נחר וויקטור.  
בפינת אחת הסמטאות ישבה חבורה של פועלים רומנים, שתתה בירה
ושיחקה בקלפים. וויקטור רמז לגדי להישאר במקומו, ניגש אליהם
בחופזה והחל לדבר בלחשושים. לאחר זמן קצר הוא חזר אל גדי כשהוא
מלווה בבחור בלונדיני גבוה שהיה עד כדי כך שיכור שבקושי החזיק
את עצמו.
"אתה לתת לי 5000$ ולבחור הזה, גיאורגי, 200$. לילה ירח שלם
הבא הוא להרוג את הזאב איש הזה בשבילך."
גדי גיחך אבל הנהן בראשו להסכמה.
"אה," אמר וויקטור, "ואתה לסדר לו סכין חד מכסף, כסף אמיתי, לא
ציפוי ולא בטיח, כמו שאתם אומרים."

חודש מאוחר יותר זאב טיפס עם אור הבוקר חזרה לדירה שלו. הוא
בקושי נשא את עצמו במדרגות. כתם גדול של דם התנוסס על הגופיה,
אבל הפעם הדם לא היה של מישהו אחר. הוא פתח את הדלת בכבדות
וניגש לחדר של תומר. הוא החליט שבניגוד לאבא שלו, הוא צריך
להכין את תומר לעתיד לבוא. במאמץ גדול הוא שמר על קור רוח
והסביר לתומר לאט ובקול בטוח מה עתיד לקרות לו כשיתבגר.
לאחר מכן הוא ניגש לחדר של טלי ונישק את מצחה.
לבסוף בשארית כוחותיו הוא נכנס לחדר השינה של ההורים ונישק את
נורית. נורית ראתה שהוא בוכה, ושאלה אותו "מה קרה, מתוק? למה
אתה בוכה, זאביק?" רק אז היא הבחינה בכל הדם וצעקה.
"כלום, נוריתי, כלום לא קרה. תזכרי שאני אוהב אותך נורא. תמכרי
את החצי שלנו לצחי, הוא יקנה וזה יסדר אותך לכל החיים. את,
היפהפיה שלי, את כבר תסתדרי, אני יודע."
פעם סבתא שלי סיפרה לי שכשכלבים גוססים והם יודעים את זה, הם
בורחים למקום מבודד כדי למות. אולי זה ככה גם אצל זאבים, אני
לא יודע.
גיאורגי נהפך לכוכב באותו ערב כשהזמין לכולם בירה וקנה
טלוויזיה יד שנייה לו ולכל החברים מהדירה, אבל השמחה לא החזיקה
הרבה זמן כשהחבר'ה ממשטרת ההגירה פרצו לדירה העלובה ולקחו את
גיאורגי לנתב"ג. גדי לא היה יכול להסתכן בזה שגיאורגי עוד יספר
לאיזה עיתונאי מה הוא עשה בפארק הירקון.
אף אחד לא ראה את זאביק מאותו יום. הזאב של פארק הירקון נעלם
ותוך כמה חודשים הוא לא היה יותר מעוד אגדה אורבנית, אבל יש
אנשים שזוכרים עד היום את אותה שנת בחירות מטורפת כשהסתובב זאב
ענק בעיר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"המלך הוא
ערום!"

"כן, וגם עומד
לו!"



צרצר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/7/04 21:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יהוא מורן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה