אתה יכול להיות אנס ילדים או בחור שרצח את  אמא שלו ועדיין
יאהבו אותך יותר ממה שאוהבים אותי.
קשה לי פה, בכלא איילון, אנשים מציקים לי, רואים את השנאה
בעיניים שלהם. תמיד אני קורא את אותו המשפט: "הנה הבוגד, זה
שמכר את המדינה ואת העם שלו בשביל קצת כסף, זה שאוהב ערבים."
מה בסך הכל רציתי? כל החיים שלי דמיינתי איך אני פורש מהשירות
ופותח מסעדה לאח שלי, אילן. האח הקטן שלי, אילן, הוא גאון,
גאון בבישול. הוא נסע אפילו לצרפת ולמד אצל השפים הכי טובים.
תמיד הוא ידע לבשל. גם אני יודע, אבל לא טוב כמוהו.
אתם מבינים, כשהיינו קטנים אמא שלנו חלתה, משהו חמור במיוחד.
כל היום יצאה ונכנסה מהבית חולים וגם כשהיתה בבית, לא יכלה
לצאת מהמיטה. ואבא? אבא עבד כל היום. אני ואילן היינו עושים
לבד את כל העבודה בבית ואילן התחיל לבשל. מהרגע הראשון ראו
שהילד אוהב את זה. אני זוכר אותו, בקושי בן 9 וכבר עומד ומסתכל
לתוך המים שרותחים בתוך סיר ענק.
וככה תמיד חלמתי, שאיך שאני משתחרר מהצבא אנחנו נפתח מסעדה
ביחד. לא איזו סטייקיה או משהו כזה, מסעדת גורמה, כמו שהם
קוראים לזה. מסעדה שמחליפים את הסכו"מ בין המנות, שהכל מעוצב
טיפ-טופ. משהו יוקרתי כזה, משהו שבאמת יתן לאילן הזדמנות
להראות כמה שהוא גאון. ולי? קצת נחת, זה כל מה שביקשתי.
מגיל 18 ועד גיל 37 הייתי בצבא. הגעתי אפילו לדרגת רס"מ
(רב-סמל מתקדם בשבילכם). כל החיים שלי ישבתי בנשקייה, ספרתי
רובים, צעקתי על החיילים שיספרו אותם, שינקו אותם ושיסדרו
אותם. שיחקתי שש-בש, פיצחתי גרעינים, שמעתי רדיו וגידלתי כרס.
אתם לא מאמינים איזה שיעמום זה שם, אתה מרגיש את המוח שלך מת.
אבל מהרגע שאתה מתחיל בקבע, אתה כבר ממשיך. בינינו אתה מקבל
כסף ממש טוב על מעט עבודה. ולמה כל הנגדים מחכים? לפנסיה
כמובן. מי חוץ מאיתנו יכול לצאת לפנסיה בגיל 40?
שירתתי בחטיבה מרחבית לא רחוק מקדומים. כן, מה לעשות, שטחים.
קצת מפחיד, אבל לא נורא.
נוסעים שעה מהבית בנס ציונה ומגיעים לעבודה.
החיים היו מנומנמים בסוף שנות ה-90. הסכמי אוסלו וכל החרא הזה.
היו לי שני חיילים, כל אחד יותר בעייתי מהשני. יוסי גולן היה
אולי החייל המשוגע היחיד בצה"ל שלא הצליח להשתחרר על קב"ן. הוא
פעם זרק עליו כיסא ופגע בו, אבל הפסיכולוג במילואים החליט שזה
בסה"כ "מצב רוח רע" ורשם לו יומיים גימלים בבית. השני היה דניס
אברוסימוב. דניס בקושי ידע מילה עברית ולמרות שהוא השתדל לעשות
את מה שאמרתי לו, הוא לא ממש הצליח אף פעם להבין למה התכוונתי.
אמא שלו גם כן היתה חולה באיזה משהו ממאיר ותמיד הייתי מרחם
עליו ומשחרר אותו מוקדם הביתה.
היתה לי באותה תקופה סובארו ישנה שהיתה מתקלקלת כל שבועיים
והוצאתי הרבה כסף במוסך באיזור התעשייה של ראשון. אשתי תמיד
היתה צועקת עליי שכבר הגיע הזמן להיפטר מהאוטו הזה. היא היתה
אומרת תמיד: "ומה אם תיתקע בלילה ליד אחד מהכפרים של החיות
האלה?"
יום אחד ישבתי בארוחת צהריים בחדר אוכל עם בן-לוז מהאפסנאות
וסיפרתי לו ששוב שרפתי 400 שקל במוסך. בן-לוז אמר לי: "מה אתה,
פראייר? תקן פה בחג'ה. יש כאן ערבי שיעשה לך את זה בפחות
מחצי."

וככה נסעתי בכביש המתפתל לחג'ה לפי ההוראות של בן לוז והגעתי
לסככת פח קטנה בחצר האחורית של בית. בחצר היה קשור חמור וקבוצה
של ילדים שיחקה כדורגל. כשעצרתי ניגש אליי בחור לא צעיר והציג
את עצמו בתור אבו-ג'מיל. הוא שאל אותי מה הבעיה ואמרתי לו
שהמכונית חורקת בזמן האחרון ושהיא בקושי מתניעה בבוקר. הוא
ביקש שאני אפתח את המכסה מנוע והתחיל להסתכל. הסתובבתי עם
ידיים בכיסים, הסתכלתי על הילדים משחקים כדורגל ואז ראיתי אותו
בפעם הראשונה. הוא היה ג'ינג'י עם עיניים כחולות, רזה כמו מקל.
הוא היה לבוש בג'ינס חדש וחולצת כפתורים לבנה. הוא עישן סיגריה
ונשען על הקיר של הבית. הנער נראה מנותק לחלוטין מהסביבה
המלוכלכת, כמו ג'נטלמן בין קבצנים, משתין על כולם בקשת.
הוא חייך אליי ושאל "רוצה מרלבורו?" הושטתי יד לחפיסה ושלפתי
אחת. הוא הוציא מצית ואחרי דקה נשענו כבר על הקיר מעשנים. "אז
מה? צבא?"
"כן, צבא," עניתי.
"טייס? צנחן?" הוא שאל. היה לי ברור שהוא סתם מתמם ושהוא יודע
שאני סתם ג'ובניק, אבל בכל מקרה עניתי לו: "לא, אני מפקד, מפקד
חשוב."
הוא פרץ בצחוק וענה "כן, בטח מפקד חשוב." וככה התחלנו לדבר.
הסתבר ששמו מחמוד ושהוא סטודנט במזרח ירושלים. דיברנו באותו
יום בעיקר על כדורגל והוא סיפר לי שהוא אוהד של מנצ'סטר
יונייטד. אני תמיד אהבתי את ליברפול וככה דיברנו בעיקר על
כדורגל בזמן שאבו ג'מיל התאמץ מתחת למנוע.
התיקון עלה לי מאה שקל, רבע ממה שהיה עולה לי בצד השני של הקו
הירוק. מאז ביקרתי הרבה בסככה של אבו-ג'מיל. מחמוד ואני דיברנו
הרבה. כמעט תמיד הוא היה שם, נשען לו על הקיר ומעשן.
יום אחד סיפרתי לו על איך יוסי המפגר כמעט ואיבד לי רובה ואיך
כמעט ודיווחתי עליו, אבל בסוף מצאנו אותו זרוק מאחורי
הטלוויזיה בחדר המנוחה של הנשקייה.
"אז תגיד, רפי," הוא פנה אליי, "בא לך אולי להרוויח קצת כסף?"
"מה כסף? איך כסף?" עניתי.
"פשוט יש לי כמה חברים שישמחו לקנות ממך כדורים," הוא לחש.
ישר דחפתי אותו בכעס, וצעקתי "לך, יא חרא. מה אתה חושב שאני?
מג'נון?"
"טוב, טוב, שכח מזה, רפי, שכח שאמרתי לך משהו. אז מה אתה אומר?
יונייטד מנצחת את ארסנל בשבת?"

לילד שלי היו שיניים עקומות. בטח הוא ירש את זה מהאמא המכוערת
של אמא שלו. קנינו מכונית חדשה לאשתי, אמא שלה היתה צריכה קצת
עזרה עם הכסף ואילן שוב הסתבך בסמים. הכל היה מבולגן והכסף
נעלם לי בין האצבעות. בפעם הבאה שביקרתי אצל אבו ג'מיל ועישנתי
עם מחמוד, שאלתי אותו על הסיפור עם הכדורים.
"אז, יעני, אתה מעוניין?" הוא שאל בפליאה.
"כן, כן. כמה אתה רוצה?"
לא היתה בעיה גדולה להוציא קופסאות של כדורים מהנשקייה, אף אחד
מזוג המפגרים לא שם לב, זייפתי את הרשימות וקיבלתי כסף שכיסה
את השיננית של הילד.
וככה פעם בחודש הייתי סוחב כמה קופסאות של כדורים. "השלמת
הכנסה" קראתי לזה.
אחרי חצי שנה, אני זוכר בדיוק את היום כי לאשתי היתה יומולדת
ויצאנו לחגוג באותו ערב, נשענתי עם מחמוד על הקיר ועישנתי.
פתאום הוא שאל "מה דעתך על רובים?"
"אילו רובים?" שאלתי.
"M-16 , גליל, זה לא ממש משנה. האנשים שאני מכיר יקנו כל דבר.
פול כסף, רפי, הכל בדולרים."
לא דבר קל, לסחוב נשק מהצבא בימינו, הכל ממוספר, אבל היה כבר
מדובר בסכומים ממש גדולים.
אילן בדיוק השתחרר מחמישה חודשים בכלא על החזקה  ובקושי מצא
עבודה באיזה שיפודיה מחורבנת ביהוד. גאון כמוהו שמנות צרפתיות
ואיטלקיות הוא יכול לבשל לך בצ'יק, היה צריך לקלף תפוחי אדמה
בשביל שכר מינימום. אני ידעתי איזה גאון אילן ואז התחלתי לחשוב
ברצינות על הפנטזיה של המסעדה. אני אנהל ואילן יבשל וכל היפים,
היפות, העשירים והעשירות של ישראל יבואו ויאכלו. וכשהם ייצאו
הם תמיד יזכרו להגיד, "רפי, אח שלך גאון!"
וככה הייתי סוחב רובה פה, רובה שם. את הכסף הייתי מחביא מתחת
למזרון כשאשתי לא היתה רואה.
ובינתיים בראש המסעדה שלנו הלכה ונבנתה. כאן יהיה החלון וכאן
יהיה הבר. הוא יהיה מעץ כהה ולא בהיר. וכאלה צלחות כמו שראינו
בחלון ראווה אתמול, אני רוצה שיגישו בהן את העיקריות.

לקראת ביקורת מטכ"ל הייתי בהיסטריה. הייתי יושב במיטה ער ובסוף
נשבר והולך ורואה טלוויזיה עד הבוקר. אשתי היתה מודאגת, בן-לוז
מהאפסנאות שאל אותי למה אני נראה כל כך מודאג, אפילו דניס
כנראה ממש דאג לי, אבל לא נראה לי שהוא ידע איך לבטא את זה
בעברית.
לא היה לי מושג איך אני פותר את זה. כשהגיע הרב-סרן מהפיקוד,
כמעט והתעלפתי, אבל איכשהו שיחקתי אותה קשוח. המזל היה שהיו
לנו המון רובים ולרב-סרן לא היה ממש כוח באותו היום. הקראתי לו
את המספרים ממש מהר וחלק קטן מהרובים ספרתי פעמיים. בסוף הוא
אמר: "מוזר, נראה שיש פה רובה אחד מיותר, אבל עזוב אותך, העיקר
שלא חסר," הוא צחקק. "טוב, אתה יכול להסביר לי איך להגיע
לשק"מ?"
כמה שבועות אחרי זה התחיל הבלאגן. שיחות קמפ דיוויד נכשלו
והתחילו המהומות אחרי שאריק עלה להר הבית. אבל אני עדיין הייתי
נשען על הקיר ומעשן עם מחמוד. היינו מדברים על היונייטד ועל
ליברפול ועל מי שחקן יותר טוב, בקהאם או אואן. תמיד אמרתי לו
שהוא צריך להבין שאואן יותר צעיר, אבל שבסוף הוא יהיה יותר טוב
מבקהאם, בדיוק כמו במקרה שלי ושל מחמוד, ואז שנינו היינו
צוחקים.
אבל אחרי כמה שבועות, כשהעניינים התדרדרו עוד יותר וכבר היה
מובן שלא מדובר במצב זמני, השיחות ביני לבין מחמוד נהיו יותר
ויותר קרירות ועסקו יותר ויותר בנשק ותחמושת והרבה פחות
בכדורגל אנגלי.
בסוף יום אחד התפרצתי: "מה אתה הולך לעשות עם הרובה הזה? לירות
בילדים יהודים?"
והוא נשבר וצרח בחזרה "אינעל אבוק, רפי. ומה החברים שלך עושים
עם הנשק? יורים בילדים שלנו. מגיע לכם למות, יא חארות."
קפצתי עליו והלכנו מכות על האדמה. פתאום במהירות הוא שלף אקדח
ואמר לי "אם היו לי ביצים הייתי יורה בך, אבל יש לי לב רך. לך
מפה ואל תחזור."
כמה שבועות אחרי זה הגיעו באמצע הלילה החבר'ה מהמשטרה הצבאית,
המנאייקים. אשתי בכתה וצרחה כשהם שמו לי את האזיקים על הידיים.
במשפט הסתבר לי שהרגו כמה וכמה אנשים עם הרובים שמכרתי לרב
המחבלים (ככה התובע כינה אותו רוב הזמן) מחמוד זרזיר, ילד בן
20 שניהל את אחד מהפלגים הכי רצחניים של מה שהיה פעם הפת"ח.
הסתבר בדיעבד שאבו-ג'מיל ידע על הכל. הוא ראה אותי סוחב את
הרובים מהאוטו ובסוף, כשהוא הבין, הוא דיווח עליי. כנראה שהוא
היה משת"פ או משהו והוא סיפר להם הכל עליי. אחד החוקרים שלי
אפילו צחק עליי כשליברפול הפסידה את האליפות. הוא היה אוהד של
ארסנל.
כתבו עליי הרבה בעיתון בזמנו. כן, זה הייתי אני, איש הקבע שמכר
נשק.
אני מצטער על כל בן אדם שמת מכדור או מרובה שמכרתי. אני מצטער
בכל פעם שאני פותח עיניים בבוקר או כשאני צריך לראות את הדמעות
בעיניים של אשתי או של הילד בביקורים המעטים שאני מקבל. אשתי
נשברה, עכשיו היא רוצה גט, להתחיל חיים חדשים. זונה, כמו אמא
שלה.
כל הצער הזה. ברור לי שעשיתי טעות, אבל להגיד לכם את האמת?
לפעמים אני עדיין מדמיין אותה, המקום הכי חם בעיר, יפה
ומעוצבת. אני מדמיין את הבר האפלולי ואת השולחנות מהעץ הכבד,
את התור הארוך שמשתרך מחוץ למסעדה ואת אילן שבוחש מעל הסירים.