בין המצרים/שני מונולוגים
המצר הראשון
מירקה:
ביולי 1942 הצליחה גרטה אקסלרוד להביא לשדות שבין רמת-צבי
והמושבות שדה-יהושע וכפר-אבינועם להקות ריקוד מכל רחבי הארץ.
זו היתה חגיגה גדולה, במיוחד כשהבנות שלנו מחוג הריקוד של גרטה
רקדו עם סלים את הסונטה לאור הירח, מעין מזיגה שעשתה גרטה בין
הריקודים התימניים, הסלים על הראש, הרועים והרועות לבין בטהובן
"שלה". הדרה שלי היתה אז בת אחת עשרה. גם היא רקדה עם סל קש
צבעוני על הראש. עמלי של רבקה לא רקדה מעולם.
פתיחת הפסטיבל היתה במוצאי ח' באב. אינני חושבת שלגרטה היה
מושג ש"מוצאי ח' באב" הוא ערב תשעה באב. היא תכננה שבוע של
מחולות שיסתיימו בט"ו באב. אינני יודעת מאין שאבה את המידע
דווקא על "חג" יהודי זה, כל כך לא טיפוסי, בנות ישראל מחוללות
בכרמים בכלי לבן שאולים ובני ישראל חוטפים אותן. בעיניה של
גרטה זו היתה חגיגה אוריינטלית, מעין בכחנליה - אשכולות ענבים
ויין, ריקודים, שמלות לבנות וזרי פרחים על הראש
"אצלכם בבית חגגו את החמישה עשר באב? נטעו עצים בט"ו בשבט?
סיפרו לכם על יהודה המכבי, או על בר כוכבא?"
הלגלוג בזווית פיה של רבקה גרם לי לרצות להכות אותה. זה היה
לגלוג המסתיר כעס "צודק". רבקה לגלגה מתוך כעס על העמדת הפנים,
הזיוף והגרוע מכל - על כך שאנחנו רוקדים כשדם יהודי ניגר
באירופה.
"גרטה היא כמו גויה. היא כל כך רחוקה מהיהדות. בשבילה אנחנו
ילידים," אמרה רבקה. "ילידים מעניינים ואקזוטיים. אבל עם מי
אני מדברת? גם לך אין שום מושג. את, את מוז'יקית, ואם לא היית
כזאת אז נעשית כזו אחרי שבאת ארצה. אולי מפני שיש לך כאן
משפחה. כולם כאן, ברחובות ובתל אביב או שם, בארגנטינה ובאמריקה
ורק לא ב'שםכאן' תחת המגפיים של הגרמנים. אין לך בעיה למחוק את
כל מה שהיה ולהנהן בהסכמה לכל סיפורי הגבורה האלה שמספרים
לילדים בגן ובבית הספר על ה'גיבורים'- משיח השקר בר כוכבא
ויהודה המכבי שזרעו וזרע אחיו נכרתו מישראל. מכל זה יוצא שהדרה
שלך רוקדת בין המצרים."
"היית רוצה שגם אנחנו נהיה שםכאן? המשפחה שלי? זה היה עושה
אותנו יותר מבינים? יהודים יותר טובים? מדוע הדרה שלי אינה
צריכה לרקוד - בגלל הגרמנים או בגלל הרומאים? את רוצה שהיא תשב
בבית כל היום ותקרא ספרים כמו עמלי?"
אחרי זה רבקה לא דיברה איתי כמה חודשים. היא ייסרה אותי
בעקרבים ואני הנפתי שוט בתגובה. לא התפתיתי להעפיל על פסגות
גבוהות כמוה, לא נשאתי נאום חוצב להבות על שיבת ציון שעמה בטלו
מנהגי האבלות ועל היהודי החדש הנוצר כאן בארץ - יהודי מעשה
ידינו, אלא יריתי לה בברך. זהו הדבר ששבר אותה - הבהמיות
הכפרית שלי. על ניצחון מסוג זה לא היתה רבקה מוכנה לסלוח.
האיכרות שלי היתה מושא ללעגה המוצהר ולקנאתה החבויה.
"מירקה האיכרה," היא היתה אומרת. "מירקה היא בת כפר."
לא הייתי כפרייה ולא בת כפר וודאי שלא איכרה. באתי מעיירה קטנה
כמו העיירה ממנה הגיעה היא. ההבדל בינינו היה נעוץ בכך שרבקה
סירבה להשתבץ במשבצת כלשהי ואילו אני ידעתי שאני מגיעה לארץ
ישראל, למקום חדש, אותו אני מתחילה לבנות מאפס. הילדים שלי היו
צריכים להיות שזופים, שריריים ונטולי פחד. התאכזבתי כשנולדו לי
הבנות. רציתי בנים, מוז'יקים. לא רציתי שילמדו, ושלושתם כועסים
עלי עד היום. הדרה היתה מוכשרת מאוד במוסיקה, אבל יותר משיעורי
המחול אצל גרטה אקסלרוד לא הרשיתי לה מסיבות כלכליות
ואידיאולוגיות גם יחד, ובעצם הסיבות הכלכליות היו
לאידיאולוגיה. הילדים שלי לא יהיו בורגניים. ריקודים זה משהו
אחר. כמו רכיבה על סוסים זהו חיבור לאדמה - בנות ישראל מחוללות
בכרמים.
"הדרה'לה מוכשרת," היתה רבקה חוזרת ואומרת. "למה שלא תשלחי
אותה ללמוד לנגן בפסנתר?"
יכולתי לעשות זאת. אצל היקים בנווה זית היו די והותר מורים
ללימוד נגינה על פסנתר. גרטה אקסלרוד היתה רק טיפה בים השופע
הזה.
"למה הפאנאטיות הזאת, מירקה? למה אסור לילדה ללמוד לנגן?" רבקה
לא הניחה לי.
המצר השני
רבקה:
נכדיה של מירקה חיבבו אותה כפי שחיבבה היא אותם ואת ילדיה -
חיבה קרירה במקצת, "גברית" ומוסחת דעת, כמו שמחבבים גורי
חתולים.
מירקה היתה אדם לא דואג. לילדיה התירה לעשות ככל העולה על רוחם
- להלך יחפים בקיץ בשדות הקוצים, לשחות בים ללא השגחה, לחזור
הביתה בכל שעה שהיא. גם את נכדיה לא הקיפה בטבעת הדוקה מדי של
דאגה חונקת.
"זה לא טוב לשמור על ילדים יותר מדי," היתה מירקה אומרת כשהיתה
אם צעירה."אצלנו בארץ הילדים גדלים כמו צמח בשדה."
היא היתה מביטה בגאווה בילדיה החרוכים משמש ובילדים הרכים
והמוגנים שלי. הרגשתי כיצד מטפס הכעס אל גרוני. ידעתי היטב
שאני מגוננת על עמלי וזאביק שלי יתר על המידה, אבל בקלילות של
מירקה היתה מלאכותיות מצד אחד וגסות רוח אמיתית מדי מן הצד
השני. זו היתה רוח התקופה, וכיוון שבאמת לא היה לה אכפת, שיחקה
מירקה את תפקידה ללא כל הרהור שני וללא נקיפות מצפון.
זאביק נהרג ביום השישי והאחרון.
"זה לא טוב לשמור על ילדים יותר מדי," אמרה מירקה בשבעה של
זאביק אחרי שוידאה כי כל האורחים הלכו וכי כל בני הבית מלבדי
נרדמו "הילדים השמורים הם הראשונים שהולכים."
המבט שלי קפא בתוך מבטה של מירקה. עלה בדעתי למעוך את היצור
הזה, המפריש רעל מקצה זנבו.
ת.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.