אמרת לי פעם משפט שלעולם לא אשכח: "הקו הדק המפריד בין אהבה
לשנאה כה דק הוא, עד שאינני מאמין בקיומו". לא זוכרת באיזה
הקשר זה נאמר. בטח באחד מטיולי הלילה שלנו שכל כך אהבתי.
היית מתקשר אליי בעודי סוגרת ערב בלשכה ומציע מקום חדש. אני
הייתי לוקחת לעצמי דקה של ויכוחים בין הנכון ללא נכון, ומחליטה
להתעלם מהיקיצה המוקדמת שמוטלת עליי ליום המחרת, ונענית
להזמנתך.
היית אוסף אותי ברכבך המעופש. בכל פעם התנצלת מחדש על מראהו של
הג'יפ. אבל אני אהבתי אותו. הוא היה אלבום הזכרונות שלי -
שריטה מהטיול לחרמון, שקערורית מההתנגשות הקלה כשניסינו לעבור
את צפת בניוטרל וללא דלק, וחול ובוץ שיודעים גם הם לספר את
חלקם.
כל כך אהבתי אותך, ואותי, את איך שהיינו ביחד, את מה שהפכנו
להיות כשהיינו ביחד. בזמן הנהיגה אתה היית מרוכז בכביש הנעלם
תחתינו, ואני הייתי מרוכזת בגלקסיות הקטנות הפרושות באופק. כל
כך הרבה אורות מבתים ורחובות עטופים בחשיכה. ואז היינו מתחילים
עוד אחד מדיוני הפילוסופיה שלנו. היית מספר לי על כל התובנות
שהגעת אליהן בשבוע האחרון, ואני הייתי מביטה בך ומקשיבה.
מתאהבת עוד קצת עם כל מילה שיצאה מפיך. מעולם לא הבנתי למה לא
הסכמת שאקח את ההגה ליידי. הסירוב החד הזה לא הסתדר עם דמותך,
אבל לא ניסיתי ללחוץ. כל עוד הייתי איתך, זה לא באמת היה
חשוב.
בלילה ההוא החלטנו על הכינרת. בדרך לשם גילגלת את נושא "הטוב
והרע" ששקדת עליו במשך כל השבוע. במושב האחורי ישבו בסבלנות
תותי הבר שקנינו בדרך, חיכו לתפקידם בהצגה.
הגענו לפינת החוף המבודדת שעל שפת הכינרת. אותה פינת חוף שידעה
כבר כמה סיפורי תשוקה לפנינו, כתבה באותו הערב סיפור נוסף בין
דפיה. כל כך אהבתי אותך בלילה ההוא. הבטתי בך לאחר שנרדמת.
הקשבתי לנשימותיך הרגועות. הירח האיר עלינו - חבוקים בתוך שק
השינה. רציתי להישאר כך לנצח. עברה לי בראש המחשבה שלו יכולתי
להקפיא עכשיו את הזמן, הייתי עושה זאת. פשוט למות, כאן ועכשיו,
כך, ביחד איתך.
עטלף קטן הגיח מן העצים והחל במעוף לא ברור. סיבובים מהירים
מעל ראשינו ולבסוף התעופף לכיוון הג'יפ המרוחק. עיניי עוד
הצליחו לקלוט את דמותו הקטנה נוחתת על הג'יפ. בשקט ובעדינות
החלקתי החוצה מתוך השק, משתדלת בכל מאודי לא להעיר אותך. צעדתי
לכיוון הרכב, ובדיוק ברגע בו הייתי מספיק קרובה, ברגע בו הבטתי
אל העטלף, הוא עף ונעלם. 'יצור טיפשי' חשבתי לעצמי. יכולתי
לחזור ולבהות בך ישן ולהמשיך את מחשבות האהבה שלי. אבל הרציונל
תפס את מקומו והודיע לי ששכחנו את המפתחות בתוך הג'יפ. 'לא חכם
להשאיר כך את המפתחות' קול פנימי לחש לי. נכנסתי לג'יפ.
ריח התותים עוד היה בתוכו. הם בהחלט ביצעו את תפקידם הערב.
חייכתי לעצמי. יכולתי לקחת את המפתחות, לנעול ולחזור לשינה
לולא  הרציונל היה כבר בתרדמת עמוקה. הכנסתי את המפתחות
והתנעתי. 'למה הוא לא מרשה לי לנהוג?' תהיתי. הג'יפ השמיע קול
רגעי של השתנקות, ואז התעורר לחיים. השניות הראשונות היו
מסעירות. כילד קטן שעושה מעשה אסור ונהנה מכל רגע - כך הייתי.
החשכה באזור לא מנעה ממני את השיוט, והמשכתי עוד כמה דקות עד
שאוזניי שמעו את הצליל האחרון בחיי. צעקתו פילחה את הלילה ואת
הירח. ליבי חדל לפעום. והג'יפ גם כן. עוד כמה דקות נותרתי
בפנים. ידיי אוחזות ברעדה בהגה, רגליי מסרבות להביאני למקום
האחרון בו אעמוד. בכוחות לא לי יצאתי מן הרכב. מבין הגלגלים
הקדמיים ביצבץ הדבר האחד והיחיד שלא היה צריך להיות שם. שק
השינה שלנו.
ואז חדלתי.



כל כך אהבתי אותה. מעולם לא חשתי כך כלפי אף יצור אנוש. לא
חשבתי שזה אפשרי.
היא היחידה שהצליחה להיכנס פנימה, להציץ, ולרצות לראות עוד. אז
הישלתי מעליי שכבות של אבן שנערמו במהלך השנים, והיינו מדברים
על הכל.
כמו בכל יום בשנה האחרונה אני בא לבקר אותה.
הבניין עצמו נראה לבן מידי. נקי מידי. אולי מנסה לחפות על
החשכה שבפנים. אני מביט בפניה היפות. עורה הלבן והצח גורם לי
לרצות לקחת אותה מכאן ולא להביט לאחור. אבל כשאני מביט בעיניה
- האפלה מביטה עליי בחזרה. היא לא עונה, לא נוגעת, וכשאני
נוגע- היא צועקת. ד"ר פאולו אמר שהשבוע הם יתחילו בסבב תרופות
חדש. הוא הסביר לי משהו על המוח, על החלק שנחסם אצלה. לא
הבנתי. לא רציתי להבין. לא רציתי לדעת את אשר קרה.
כל כך אהבנו, כל כך היינו, והראש מנסה לנתח ונכשל שוב ושוב.


רעם הג'יפ העיר אותי. עיניי הסגורות למחצה קלטו את האורות
הקידמיים של הרכב טסים במהירות בלתי אפשרית. 'גנבים!' מחשבה
חדה העירה אותי באופן מוחלט. אבל התזוזה הייתה קשה מידי. קפאתי
על מקומי. 'איפה יעלי?' מחשבה נוספת. הידיים הוסיפו בילבול
כששידרו לי את ההבנה שהן קשורות, בחבלים. והרגליים גם. האימה
והבלבול גברו, והרכב המשיך לכיווני. "יעלי" זעקתי. שניה לפני
שהצלחתי להתגלגל החוצה, כבול כולי, עוד הספקתי לראות את עיניה
מביטות בי מבעד לזכוכית הקידמית.
ממקום נפילתי ראיתי את בבואתה יוצאת מן הג'יפ מביטה לכיוון שבו
רבץ שק השינה, ואז צנחה באחת.
בזחילה לא נגמרת התקרבתי אליה. ידיי עדיין קשורות. הראש בכלל
לא נותן דעתו לחבלים. רק עסוק במחשבה על יעלי.

ייקח עוד זמן מה עד שגורמים חיצוניים יגיעו. עד שהמשטרה,
והאמבולנס. ואמא. והם כולם יאמרו את אותו הדבר. ואני לא אקשיב.
לא אבין. רק אתבצר בתוך חומותיי. ואת כבר אינך. את בתוך
חומותייך.