רק רעש היה קיים כשכרכרת האלים שלך שעטה שם.
בלגאן, וכאוס, ורעש, אתה לא אהבת את מה שראית שם, ויצרת שקט.
ביטלת את הכאוס והשלטת רוגע, ובתוך הרוגע הזה גם יופי, יופי של
יצר, יופי שיוצר, ואת היופי הזה יצרת בצלמך.
ואת פרחיך הקטנים גידלת באהבה, והשיקת אותם במים קדושים ובחום
שמיימי, והפרחים סמכו עליך, ויצרו יצירות שהיללו אותך והאדירו
אותך ועוצמתך.

לגינה שלך, הגינה הפרטית שלך, נכנסת ללא התראה, בלי מים בידך,
בלי חום או רחמים, אבל את המגפיים הכבדות בחרת להשאיר.
ורמסת את בניך ובנותיך ואת ילדיהם וקטפת אותם מן האדמה, קרעת
אותם מעלייהם והשלכת אותם מתים אל האדמה.

וללא סיבה ממשית או שמימית, אלה סדיסטיות וסטיות, להתעלל
בפירות ידך, בחרת לשסע את הפרחים העדינים בכל שד ושטן שרק מצאת
במימד שלמעלה, צוחק במרומים על האדמה שלמטה.
והשלית בפרחי גינתך שיש מקום גרוע עוד יותר ממלכתך, מלגלג מכס
מלכותך על כך שהם חושבים שיש להם עוד תקווה, והם חיים בציפייה
לראות ולחיות ולחלום ולהלל את אותו שד שהם כלכך מעריצים.