זהו התפנה הסלון.
כמו בכל יום
לפחות בזמן האחרון
פותחת את הדף
בלי עט, זה עולם ממוחשב
מפעילה את המוזיקה שלי
מקשיבה וכותבת, לפחות מנסה
מקווה שהלילה
אולי סוף סוף משהו ייצא
בנתיים זה תקוע ,מזכיר לי את יומהולדת של ברי
אני מדליקה
אולי אני אצליח ככה להמשיך את רצף הכתיבה
אני צריכה להשתחרר
"אבל משהו תקוע תקוע עמוק בתוך הגרון"
אם יכולתי להוציא אותו על הכתב
אני אוכל אולי לפתוח דף חדש
לא יודעת בדיוק ממה
אבל זה מה שאני צריכה
רוצה להפסיק לכתוב על העבר, כי זה מה שאני מכירה
רוצה לצפות לעתיד, רוצה לקוות
רוצה גם להגיד שטוב
אבל משהו חסר, משהו חסר תכלית
משהו שקט, מתי הוא התפרץ?
משהו בסגנון  הסוף של אינפקד שמתנגן לי עכשיו באוזניות.

שוב נעצרה היד השיר כבר נגמר
התחלף לשיר שכמו רוב השירים אצלי חוזר אל העבר.
למה התשוקה הזאת לחזור בזמן?
לשנות דברים שלנצח כבר לא ישנו , וכבר עכשיו לא משנים,
אבל מסתבר שככה זה, או לפחות אצלי
בהסתכלות לעבר עשיתי את כל הטעויות האפשריות.

"תנו לי תנו לי רוקנרול"
אולי זה מה שאני צריכה אבל אני בספק
יש מקרים שזה עובד
לפחות לזמן הקצר להשתחרר ,
למרות שגם זה כבר מוגבל בכמות האלכוהול

גם זה לא השיר המתאים אז ככה זה שוב מעביר
השיר הבא שיר אהבה ,
הוא עושה אותי שמחה
אני משאירה משוכנעת זאת התשובה...

אני יודעת שזה מעורר רחמים ואולי גם לא נכון
בעצם בטוח שלא נכון
אבל זה חזק ממני
אני יכולה לצעוק עד מחר ש
"חופשי זה לגמרי לבד"

אני מנסה לריב עם עצמי
ומפסידה, אני צריכה אותך!!!


מסיימת בהתחלה חדשה זה השיר שיש עכשיו ואני לא מתווכחת כי
"זהו הזמן זה היום זה הרגע ..."