"בוא מהר לכיכר!!! בוא כבר!!!! ביי." ניתקתי את הפלאפון. זה
היה אבנר, הוא קרא לי לבוא לכיכר, לבוא כבר, ואז הוא אמר ביי.
לא הספקתי לשאול אותו למה לבוא, מתי לבוא, בשביל מי, בשביל מה,
מי שם. לא הספקתי לשאול אותו כלום. אבל הוא נשמע כל כך נסער,
כך שזו חייבת להיות סיבה טובה לרוץ בשבילה לכיכר.

אני גר בערך 200 מטר מהכיכר. בדרך כלל לא קורה שם שום דבר
מעניין מלבד תאונות דרכים, וגם אותן אני מפספס. רק הצופר של
האמבולנס מבשר לי אם הייתה תאונה, ועד שאני מגיע לכיכר אין דם
ואין פצועים, רק שברי מכוניות.

אבל הפעם לא שמעתי אמבולנס, גם לא משטרה. רק שמעתי את האלבום
החדש שקנו לי לכבוד הניתוח שעברתי בהצלחה. כנראה שמתי אותו חזק
מדי, כי גם כשהפלאפון צלצל בקושי שמעתי אותו. ליתר דיוק, הבנתי
שיש פלאפון רק בזכות הרטט.

מעניין מה יש שם בכיכר שאבנר כל כך מתלהב, ולמה הוא בכלל
בכיכר. אבנר מגיע לכיכר רק בשביל לבוא אליי, כי זה בדרך. והיום
הוא לא אמור לבוא אליי, לא הזמנתי אותו או משהו כזה. יכול
להיות שאני מתחיל להבין מה קורה פה.

לפני שבוע עברתי ניתוח, אף אחד לא ציפה שאני אעבור אותו, גם
חלק התערבו איתי על כסף שאני לא אתעורר מהניתוח. המפגרים האלה
לא קלטו שאם אני לא אתעורר, אני גם לא אשלם להם. כסף קל עם
חברים שלי. מילא. מה שכן, יש מצב שמתכננים לי מסיבת הפתעה,
לכבוד ההחלמה. בגלל זה אבנר רוצה שאני אבוא לכיכר, כדי שכל
החברים, החברות, הידידים, הידידות וכל שאר המשפחה שלי תבוא
לבית שלנו, תארגן בלונים, עוגה, שתייה, מזון, תתחבא מאחורי
הוילונות והכורסאות, וברגע שאני אחזור עם אבנר מהכיכר, הם
יצעקו 'הפתעה!!!' וההמשך ידוע.

אם הם באמת מארגנים מסיבת הפתעה, אני לא אהרוס להם. אני צריך
ללבוש את בגדיי היפים ביותר, להסתרק, לעשות גבות, והכי חשוב,
לא לעשות פרצוף מכוער כשיצלמו אותי ברגע שאני אכנס הביתה ואגלה
את ההפתעה.

הסתרקתי, התלבשתי ועשיתי את כל הדברים שעושים לפני שיוצאים
לכיכר ולפני שהולכים למסיבת הפתעה של עצמך. וכמובן שכיביתי את
המערכת שניגנה את האלבום. כיביתי אותה בול בזמן, כי שנייה אחרי
שהיא כובתה, הפלאפון שלי צלצל. זה שוב אבנר. הפעם הוא ממש צעק,
היה ברקע בלגן שלם, יכולתי לשמוע. אבל הבנתי שהוא אומר 'נו
איפה אתה??? תבוא כבר אתה חייב לראות את זה!' יכול להיות שלא
שמעתי נכון, כי מה כבר הוא יכול להראות לי? אולי את המתנה שלו.
אבל אם הוא יראה לי את המתנה, אז זה יהיה רמז די גדול שעושים
לי מסיבת הפתעה.

כנראה לא הבנתי אותו. אני בכלל לא בטוח שזה מה שהוא אמר. בכל
אופן, אני בדרך לכיכר. 100 מטר מהכיכר אני שומע צופרים, לא של
אמבולנס ולא של משטרה, סתם צופרים של מכוניות. צפצופים במקצבים
שונים, הלקוחים מעולם אצטדיוני הכדורגל.

הנה השלב שאני כבר רואה מה הולך בכיכר:

הרבה אנשים. הרבה מאוד. הם אסופים במעגל רחב ועגול, סביב משהו.
אין שוטר וגם לא שוטרת. רק הרבה אנשים רגילים, ילדים ומבוגרים
כאחד, עומדים, צוחקים, מדברים אחד עם השני, מנסים להסתכל למרכז
הכיכר. קצת דחיפות, אבל לא רציני. ילדים על הכתפיים של אביהם.
די מזכיר לי את יום העצמאות. מעניין אם יש שם מכות.

האם יכול להיות שאבנר הולך מכות? בגלל זה הוא התקשר אליי! אוי
ואבוי, זו צרה רצינית. כנראה מדובר במשהו רציני, מכות מכות, לא
צחוק. התחלתי לרוץ לעבר הכיכר. דחפתי את האנשים כדי להסתנן
בפנים. אני חושב שגרמתי לילד קטן ליפול מהכתפיים של אבא שלו,
אבל זה באמת לא חשוב, מקסימום הוא יקבל זעזוע מח קטן. זה כלום
לעומת מה שאבנר חוטף עכשיו.

"אני מכיר אותו! אני מכיר אותו! זה חבר שלי!!! תעזרו לו מה יש
לכם?" אני צועק, עדיין מנסה להיכנס ולראות מה בדיוק קורה במרכז
הכיכר. יש עוד שתי שכבות של אנשים שאני צריך לעבור. "מה איתכם
אתם משוגעים? תעזרו לו!!!" אני ממשיך וצועק. עוד שכבה אחת של
אנשים. בין הידיים והרגליים של שכבת האנשים הזאת אני רואה
שאבנר לא במרכז הכיכר.

כעת, משעברתי את השכבה האחרונה של האנשים, אני עומד במרכז
הכיכר. מסביבי מעגל עצום של בני אדם. אני לא מצליח לראות את
הפרצופים שלהם, מדובר בכמות מסחרית. אני מסובב מסובב מסובב את
הראש עוד ועוד, ויש עוד ועוד אנשים. הם מצביעים עליי וגם לא
עליי, צוחקים, צועקים, המומים. יצאתי דביל.

זה לא אבנר שהלך מכות. לא הלכו מכות בכלל.

במרכז הכיכר עמד איש. בערך בן 30. שיער שחור קצר, קצת זיפים,
שפתיים רגילות, גבות טיפה עבות. אבל הוא נראה רגיל לחלוטין.
הוא לא דיבר. הוא פשוט עמד ושתק. ידיו צמודות לגופו, הוא עומד
ולא מוציא מילה. בגדים הוא לא לובש, מלבד מכנסיים כחולות
שנמצאות על ראשו. כנראה מדובר במכנסיו שלו, כיוון שאיזור איבר
מינו חשוף לחלוטין. האיש פשוט עירום לחלוטין. לשנייה הסתכלתי
על פינו, רק כדי לוודא שבאמת הוא עירום. אני מעדיף לא להיזכר
במראה הפין, למרות שמדובר בפין רגיל וממוצע. האיש יחף, בלי
תחתונים, בלי חולצה. רק עם מכנסיים על הראש. לא על כל הראש,
אלא על מרבית השיער.

'אתה מכיר את המופרע הזה?' זקנה אחת שואלת אותי.

'לעזור לאיש הזה??? אתה דפוק?!' נער בגילי גוער בי.

"לא, לא, התבלבלתי... אההה" אני פשוט לא יודע מה לעשות. בערך
כל העיר מסתכלת עליי ועל איש עירום עם מכנסיים על הראש, איש
שלפני כמה דקות אמרתי שאני מכיר אותו, ושאני חבר שלו. אני
מקווה שאמא לא פה, וגם לא אבא - פאדיחות.

אבל מי שפה זה אבנר.

'מה אתה עושה???' שמעתי מישהו שואל, מישהו עם הקול של אבנר.
הסתובבתי וראיתי את הפרצוף של אבנר מגיח מבין שורת האנשים.
אני, כמו האיש העירום, לא יכולתי להוציא מילה מהפה. אני בהלם.
מסביבי האנשים עדין מדברים, רבבות אדם גודשים את הכיכר, לראות
מה ילד שעבר ניתוח לפני שבוע עושה במרכז הכיכר עם איש עירום.

אבנר תופס בידי ומתחיל לרוץ לכיוון ביתי. גורר אותי יחד איתו.
אני עדיין המום, לא ממש מבין מה הולך. "אתה מכיר את האיש הזה?
את העירום??? מי זה?" אבנר שואל אותי. אני לא עונה. השאלה שלו
נכנסה לאוזן שלי ויצאה מהאוזן השנייה תוך חצי שנייה בדיוק. כמה
אנשים התחילו לרוץ אחרינו, אבל אבנר יותר מהיר. אני עדיין עם
פה פעור, עיניים גם כן פעורות, לא מוציא הגה מפי. אבנר מוביל
אותי ואותו לבית שלנו, ופותח את דלת ביתי.

"הפתעה!!!"

כולם צועקים, ויש הבזק אור חזק ומהיר. אני לא מזהה אף אחד, אני
עדיין בשוק מאירוע הכיכר. הפה שלי עדיין פעור, הנחיריים טיפה
פעורות, והעיניים רחבות במיוחד, כתוצאה ממה שעברתי בכיכר.

ככה צילמו אותי במסיבת ההפתעה: עם הפרצוף הכי מכוער שהפרצוף
שלי יכול להפיק, והכל בגלל האיש העירום עם המכנסיים.