פרשת לפניי שתי כפות ידייך,
כדי לגנוז
מעימנו
את הטירוף שלנו,
המשותף הנושן הזה.

התבדיתי בך,
יונה זכה מצחור שלי.
אוסיף להתרוצץ
אי שם
בינות הכוכים האפורים,
השלגים שם
כבר הפשירו.
אני -
שפן סלע.

הטירוף שלי
תר אחר אחיזה
בטירוף הגווע
שלך.

אני - שפן סלע,
בודד נותרתי
ועיני לאות מהבחן
בסדקים
במשטחים הגבוהים,
שם,
בהרי הקרפאטים.

אוזניי לאות משמוע
ציוצי שוא
נוסקים מן הרקיע,
הוא קורס מעליי...

פרוותי הנדירה
לא תחממני יותר.
אקפץ לי כך,
בנסיוני הכושל
להמלט
מקרני השמש הצורבות.
עם רדת החשיכה
תגבר המיית הלילה, הקור יזמני,
אשמע לדמי הזורם,
בינתיים,
בורידיי ובנימיי
הבלולים בתאיי,
המזוהמים גנטית
בטירופי הבלעדי.

ועכשיו,
חבקני לילה,
זהרי לבנה,
נשוב רוח,
קחוני לכשינוחו על ליבי הקט
ביעותים נטולי הגיון...

ואותך! יקירה נושנה,
אבקש שינסכוך
עם היום,
הקורץ הזה,
אמצי לקרבך ידייך
והיי שלו,
לא עוד שלי,
נוסי משפן - סלע
חובב
אופל
שכמותי.