5.6.1943

  התעוררתי מרעש של משאית מחוץ לקסרקט, שגלגליה ריסקו בקצביות
אבנים קטנות. צעקות בגרמנית. לא ממש הקשבתי להן, הבנתי רק שאלה
שני חיילים מתווכחים בחוץ. הם עמדו קרוב, במרחק של שניים-שלושה
מטרים מקיר הקסרקט לכל היותר.
  אך הם לא נתנו לי לישון, ולבסוף החלטתי להקשיב להם.
  "...לפי מה זה נקבע?"
  "לפי גזע! מה אתה, עושה ממני צחוק?.."
  "לפי תורת הגזע... והעיניים שלך לא רואות, האוזניים שלך לא
שומעות?"
  "עיניי רואות חיות, אוזניי שומעות חיות."
  "במה הם נבדלים מאיתנו, בעצם?"
  "הם חיות, הם לא בני-אדם אפילו! מה..? מה אתה בכלל משווה
כאן?"
  "ואתה יודע את זה רק כי אמרו לך, נכון?"
  בשלב זה התחשק לי להעיף מבט על שני החיילים, ולכן התיישבתי
על המיטה, והצצתי דרך חור בקיר הקסרקט.
  "כן, לפי מה שאמרו לי! לפי מה שאמר הפיהרר! מה, אינך מאמין
בדבריו של הפיהרר?.." אמר הימני.
  "אני מאמין, מובן שאני מאמין... אבל... אבל אני פשוט רואה
את מה שמתרחש מול עיניי... אלה הרי בני-אדם!" אמר השמאלי, על
סף צעקה.
  "אתה משוגע?! אתה בוגד!" זעק הימני, עשה צעד לאחור, והושיט
יד מהססת לעבר אקדחו.
  "במה אני בוגד? אני מסכים להרוג חיות. פשוט רואות עיניי
שאלה שבקסרקט כאן אינם חיות! חלה כאן איזו טעות נוראה, אנחנו
הרי רוצחים בני-אדם! בני-אדם! רוצחים!"
  ואז, בשבריר השנייה - הימני שלף את האקדח, השמאלי קפץ
הצידה, שלף את האקדח שלו בתורו; נשמע קול רועש של ירייה; הימני
נפל.
  ולאחר כשתי שניות נשמעה נקישה עמומה של זרקור נדלק, ומיד
לאחריה קול שקט, שורק, של יריית צלף; וגם השמאלי נפל.
  "שני נאצים מתו," אמר יעקב מהמטה מתחתיי, אשר, מן הסתם,
הביט דרך חור נוסף בקיר. "לפחות על זה תודה."
  "לא," אמרתי, נשכב לאחור על מטתי. "רק אחד מהם היה נאצי.
האחר היה בן-אדם."

     19.4.04
     יום הזכרון לשואה ולגבורה