כמה שקשה להתחיל דברים. לעשות את הצעד הראשון, צעד קטן וזעיר.
כמה שקשה לסיים דברים. אחרי המאמץ הרב, עד שהתחלת, אתה כבר
צריך לסיים, כל כך מהר. וזה קשה. אוי כמה שזה קשה.

לפעמים אנשים לא רוצים לעשות דברים כי הם לא רוצים שהם ייגמרו.
הם יודעים שיהיה להם מאוד קשה להפרד מהדברים והם מעדיפים לא
לנסות, לא להתמודד.
אני אישית, כמו כולם, גם מפחדת מזה, אך מצד שני אם לא אנסה
דברים, לא אחווה דברים, לא אסתכן ולא אתמודד, ארגיש שניצחו
אותי.
אז לא, אני אעשה את הצעד הדרוש בשביל להראות לעצמי שאני מסוגלת
כי אני יודעת שיש לי כוחות.

אני יודעת שלכל אדם יש כוחות, כוחות רבים, אך הם מוחבאים.
הם מוחבאים עמוק עמוק אי שם במעמקי הנפש.

בגדנ"ע למשל, למרות שזה לא צבא אמיתי וזה יעני כמו משחק שכזה,
ממש הייתי בהיסטריה. הייתי בשוק טוטאלי. בכיתי, רציתי לחזור
הביתה למאורה שאליה אני רגילה.
אז קראה לי המפקדת ניצן ועשתה לי שיחה, פתאום היא דיברה אלי
כמו אל בנאדם "נורמלי", ולא כמו אל איזו טירונית מושתנת.
היא אמרה לי שהיום הראשון בצבא היה היום הכי גרוע בחיים שלה.
חשבתי על זה והחלטתי שגם אם מאוד מאוד קשה לי, אני חייבת
להראות לעצמי שאני מסוגלת ושיש לי כוחות.

ואכן נשארתי עד היום האחרון.
חוויתי כל מיני דברים, נתנו לי פקודות, ניקיתי שירותים, עבדתי
במטבח ויריתי ב m-16 שזה ממש היה טירוף. טירוף טוב.
היה לי מאוד קשה שם, כבילתי יתואר, הרי אני ילדה בית, אף פעם
לא יצאתי למחנות של תנועת "השומר-הצעיר".
אמרתי לעצמי אז, שאם פה, בגדנ"ע, לא אתמודד, אז איך אתמודד
בצבא האמיתי?
הייתי כל-כל גאה בעצמי, ועד היום אני גאה. הוכחתי לעצמי שאני
הרבה יותר חזקה ממנה שאני באמת חושבת.
מוזר הוא הדבר, שתמיד כותבת אני לאחר הרבה זמן.
הגדנ"ע הייתה לפני חצי שנה, וואי איך הזמן עובר מהר.
והנה, רק לאחר חצי שנה אני כותבת על זה.
תמיד כשאני במן אווירה רגועה, שומעת מוזיקה מרגשת, יוצאות
המילים והמחשבות. ויש הרבה.

אני מרגישה שהתבגרתי ושאני לוקחת את הדברים בצורה מיוחדת. אני
חושבת שההסתכלות שלי על החיים היא מדהימה, כי אני גאה בעצמי.
עכשיו למשל אני דיי מעוצבנת, ולולא היה לי עט ודף שעלה כמה
אגורות מסכנות, לא הייתי מצליחה לצאת מזה, ועובדה, היד שלי לא
מפסיקה לפזז לה על הנייר, ואני כותבת וכותבת וזה כל-כך כיף,
רוגע בנפש, רוגע בגוף.
אני חושבת שבקטע הזה, לא יכולות להיות לי טענות. אני לא מכירה
הרבה אנשים שיודעים להרגיע את עצמם.

עכשיו אני יושבת לי פה בחוץ, והאוויר צלול וקריר כמו סיידר
מרענן. אני נהנית מהרגע וכיף לי. ואני עוד שניה בוכה וכבר אין
לי מושג למה. מעצב, משמחה, אבל באמת הסיבה משנה?
לא!! לא תמיד צריך לדעת הכל. פשוט זה ככה.
אנשים לא תמיד מבינים את התגובות והרגשות שלהם, וזה בסדר.

יושבת אני פה, במרפסת ביתי, ולפתע אני רואה את הירח והוא
זוהר כמו פניה של אישה שרק  קיבלה את בנה לראשונה לאוויר
העולם. זה מדהים. הרגעים פה. הלוואי והייתי ככה לנצח.

אך משום מה אני מוטרדת עכשיו, כל קול זעיר ששומעות אוזניי, אני
מביטה לכיוונו. וזה מעצבן. כנראה שהשקט הנפשי שלי לא הגיע
עדיין לשלמותו. למרות שאף פעם הוא לא יכול להיות מושלם, אך יש
פעמים שזה כמעט מושלם.

והשירים האלה של סלין דיון, שכל היום שומעת אני אותם, מדהימים,
והנה רק אני כותבת מילים אלה וכבר אני שומעת טרנסים ברקע. איכס
למה להרוס את האווירה. אנסה להתעלם.
לא אכפת לי, אלחם ברעש. שום דבר לא יפריע לי לשמוע את הדיסק
המנגן של סלין דיון שמשרה פה אווירה נהדרת.
והעט הדק המושלם הזה. אה, וגם הירח שלא נותן מנוחה ומשרה פה
אווירה פנטסטית.
הרעשים מפריעים לי פה. טוב נו, אני לא מוותרת, אני חייבת
להתעלם ולמצוא את הפינה  במוח שלי, שבה יהיה לי שקט נפשי כמעט
מושלם.
כמה שזה מדהים אותי, הניגודים האלו, ההתעמתויות שלי עם עצמי,
עם הרעש הסובב אותי ועם כוח הרצון שלי להלחם בזה.

עכשיו סלין דיון קצת צורחת וזה מעצבן, אפילו היא מושפעת
מהסביבה פה, ייאלה שייגמר כבר השיר המעצבן הזה.

פתאום הצרחות שלה מרגשות אותי. אני מוזרה היום.
מצד אחד משהו מעצבן אותי ואז לפתע אני רגועה. כנראה שהיום אני
באמת נסערת.
אבל הכתיבה מאוד עוזרת לי, זה עוזר לי להתבטא ולהוציא את
עצביי, ויש לי יותר מידי.

עוברת בי צמרמורת, בזמן שאני עושה הרפייה כדי להרגיע את עצמי,
והשיר של
סלין דיון  immortality עוזר לצמרמורת להתפשט בעורקיי.
קר לי, אבל טוב לי.
וגם לא טוב.
זה מעורבב.