"בבקשה!" התחננתי לרחמים בצורה מתרפסת
"מה כבר קרה?" צעקתי אליהם, אבל הם רק הסתכלו עלי בצורה מאשימה
וניענעו את הראש. "עליך לא היינו מאמינים," אמרו לי ה"חברים"
שלי.
אותם חברים שהסגירו אותי, ובזכותם (או בגללם, תלוי באיזה צד
אתם) אני עומד פה, בבית המשפט. המשפט כבר התחיל, אבל גזר הדין
כבר ידוע מראש.
לאנשים שפשעו כמוני לא נותנים אפילו ייצוג ע"י עורך דין. זה
החוק. אז נכון, אני מודה, עשיתי את זה. לא יכול היה להיות חמור
יותר מזה.
עשיתי את הפשע הכי מתועב בעולם! אבל אני לא אדם רע, באמת שלא.
החוק סתם, אתם יודעים, הוא סתם כזה... זה חוק טיפשי! אנשים
שעושים את מה שאני עשיתי ועוד בנסיבות האלה שהיו לי, צריכים
לעזוב אותם לנפשם.
הרי לא די בבושה התמידית שלא תעזוב אותי לעולם? לא מספיק שאני
אצטרך לעבור דירה למקום כל כך רחוק שלא יהיה סיכוי שישמעו עליי
שם? ואני בספק אם יש כזה מקום.
כשמעשים כמו שלי קורים, אז בדר"כ מפיצים על כך בכל העולם.
וואי, הייתי כל כך טיפש. אם רק הייתי מחזיק את עצמי, קצת
מתאפק, רק קצת, הכל היה נמנע.
אבל הנסיבות דרשו את המעשים או איך שלא אומרים את המשפט החכם
הזה. טוב ניסוח הפתגם הזה זה הדבר האחרון שמטריד אותי.
גזר הדין קצת יותר מטריד, לא חושבים? אפילו שהוא ידוע מראש.
בכל פעם שקורה כזה מקרה גזר הדין קבוע וידוע מראש. גם אם הייתי
מודה וגם אם לא זה לא היה עוזר.
לא מאמינים במיל' לאנשים במצבי, במיוחד לאחר שכל חברי מכרו
אותי בשקל וחצי למערכת המשפט. אם כל מה שהלך שם היה נשאר
בינינו, אז היה עדיף לכולם.
אבל לא. אתם מבינים, ה"חברים" שלי התביישו בי, התביישו במעשים
שלי, התביישו כל כך שלא הסתפקו בלנדות אותי לתמיד מהחברה, היו
חייבים להסגיר אותי. הרי אם לא יעשו כך הבושה תהרוג אותם.
"אהממ אהממ... אדוני, אתה מוכן לשים לב? זהו פסק הדין שלך,
אחרי הכל."
השופט דיבר אליי, כנראה שקצת שקעתי במחשבותי. השופט לא יכל היה
להיות יותר מזלזל. "אתה יודע שאתה לא שווה שאני אקריא לך אפילו
את גזר הדין? אתה יודע אותו הרי לבד. אם זאת לא הייתה חובתי
הייתי מוותר על כך, אבל לא משנה כרגע."
הסתכלתי עליו ממקומי בעיניים חולות, מלאות בבקשת סליחה, והוא
הסתכל במבט נחרץ ואמר "קום! אתה מבזה את עצמך יותר אם זה
אפשרי. בבית המשפט שלי עומדים כשאני מקריא את פסק הדין! עמוד!"
נעמדתי והשופט החל לדבר:
"העונש מסתכם בפרטים הבאים: החל מסיום המשפט יאסר עליך לדבר
ולהוציא מלה מפיך למשך 30 השנים הבאות. לאחר מכן לא תורשה לדבר
עם בני אדם, אלא רק עם בעלי חיים. במשך 40 השנים הבאות תחייה
בבידוד, מחובר לאינפוזיה שתספק לך את המינימום של המינימום של
מה שיחזיק אותך בחיים. למקרה שתחליט לשים קץ לחייך, לא תוכל כי
ידייך תהינה קשורות במשך כל הזמן הזה ותהיה שמירה על התא שלך
למשך 24 שעות ביממה.
"כל מה שאי פעם היה בבעלותך ורכושך, מוחרם ע"י בית המשפט,
וכמובן, לאחר שתצא לחופשי מתא המאסר, יעקרו לך את שתי העיניים
כדי שלא תוכל לבצע פשע נתעב כזה יותר בעתיד. בזה מסתכם העונש
וברצוני להוסיף מספר מילים.
"אנשים כמוך הם מה שהורס את החברה שלנו. אתה נחשב כיום לפושע
המסוכן ביותר ברחבי העולם, אתה יודע? מוציא שם רע למדינתינו עם
הצבא החזק והמוניטין שרכשנו, וככה ניפצת הכל בלי להתחשב,
נכון?
"אם היית רוצח מישהו זה היה עוד מקובל וזה היה אומנם נורא, אבל
לא ברמות כבדות, כמו מה שאתה עשית. הוצאת שם רע לכל זכר מעל
גיל 3.
יכלת לעשות כל כך הרבה דברים, אבל אתה... בכית? ממש בכית? עם
דמעות?? איזה מן גבר אתה?! לצינוק!!!"