אני כבר יומיים מונח כאן על המתקן באמבטיה, סופר את טיפות המים
שיורדות ממני בגלל שהשרמוטה לא סגרה את הברז טוב, ומחכה לה כמו
כלב.
מה קורה איתה?! היא לא מתכוונת להגיע מתישהו... היחס הזה נמשך
ככה כבר כמה שבועות, ואני מרגיש שאנחנו מתרחקים.
אוהו... אני זוכר איך זה היה בהתחלה... כשהכל היה עוד חדש
לנו...
היא הייתה מלטפת אותי בעדינות, מחבקת... שרה רק לי את השיר
המוכר... "אותך אני זוכרת יום וליל... אותך ליבי שואל ומתפלל,
אותך..."
ואני... אני הייתי מחזיר לה את אהבתי בזרמים עדינים לאורך
גופה, מים חמים או קרים לפי רצונה.
אוהו... זמנים טובים היו לנו.
ועכשיו... עכשיו אני רק דוש בשבילה!
היא זורקת אותי כמו חולצה מלוכלכת על משטח האמבטיה ומניחה עלי
שערות עם קצוות שרופות שגזרה.
ואני יודע במי האשמה. זה הבחור שתיקן לה את הסתימה בשירותים,
עם המכנס הנמוך והחריץ. מאז הם לא נפרדים. מצחקקים ומתגפפים
מולי.
אין להם בושה! ככה לידי... פשוט חוצפה!
אוך... כמה שהיייתי רוצה לשבור לה את היד או את הלב... מה
שיבוא קודם. רק אם הייתי יכול... רק אם הייתי יכול...

וטיפות המים ממשיכות לרדת ממני ללא הפסקה וניתזות בחוזקה על
הרצפה.

וכמה שאני חושב על זה יותר... אני עדיין לא מבין...
איך?! איך היא בחרה בו כשלי יש כזה צינור...?