היא הייתה הראשונה שדיברה איתי כשהגעתי לבית הספר החדש בניו
ג'רזי, חוץ ממשהי אחת שניגשה אלי במסדרון ואמרה "היי, את
הישראלית החדשה? הייתי בטוחה שעובדים עלי! חשבתי שאת בדיחה!",
אבל באותה תקופה סירבתי להתייחס לאנשים שקראו לי בדיחה, ולכן
התעלמתי ממנה. ג'ייני התיישבה לידי בקפיטריה, משימה פשוטה משום
שהשולחן בו ישבתי היה ריק לחלוטין. באופן מפתיע, על אף שמיקומו
של שולחני הריק היה אסטרטגי לכל הדעות, השולחן הסמוך היה עמוס
בתלמידי השביעית והשמינית שנאלצו לשבת זה על זה ועל השולחן על
מנת להידחס אל תוך חבורת המקובלים הצוהלת. גם כשהייתי בכתה ב'
עברתי לבית ספר חדש, וגם אז לא היו לי חברות. אמא שלי הציעה
שאקח את כל הבארביות שלי לכתה ואציע לבנות לשחק איתי, ואז יהיו
לי חברות. למרות שהייתי מאוד קשורה לבארביות שלי, בעיקר לזו עם
השיער השחור הארוך, האמנתי בתום לב שאמהות יודעות הכל, ובגלל
זה אלוהים נותן להן ילדים. הבארבי עם השיער השחור איבדה את
רגלה השמאלית, והמון נעלי עקב זעירות אבדו לבלי שוב, אך בסוף
כיתה ו' הייתי הילדה הכי מקובלת בבית הספר. אז הצעתי לג'ייני
פלח של קלמנטינה, כי את הבארביות השארתי בארץ.
"אני לא אוכלת תפוזים." היא אמרה בלי לחייך.
"זה לא תפוז, זו קלמנטינה" ניסיתי לשכנע.
"לא אוכלת פירות הדר בכלל." היא חזרה לנבור בצלחת הפסטה שלה.
"את לא אוהבת?"
"אני אלרגית" מבט מזלזל.
"אה. לפירות הדר...?"
"וגם לשזיפים, גזרים, עגבניות, אפרסקים, אבטיחים, אננס,
דובדבנים, אוכמניות, תפוחים, אבק, חמאה, ומישמשים. אבל מיצים
אני יכולה לשתות."
"וואו! ולחשוב שאני אוכלת דובדבנים בלי לשטוף..." מלמלתי.
היא שלחה בי מבט מזועזע כאילו בזה הרגע סיפרתי לה שאני חברה
בכת השטן, אבל אז חייכה והמשיכה ללעוס את הפסטה האדמדמה
מקטשופ.

במהלך השבועות הבאים גיליתי, לאחר ששיחדתי כמה משת"פיות
בבארביות מהחנות של "הכל בדולר", שרבים מהאמריקאים סובלים
מאלרגיות. למעשה, בעזרת מערך השוואת נתונים ממוחשב שקיבלתי
ליום הולדתי ה-11 מצאתי שעל כל ישראלי שסובל מאלרגיות ישנם 8
אמריקאים פורחים ומתעטשים. הדעה הרווחת בסקטורים שחקרתי קבעה
שהדבר נובע משהיה ממושכת בבתי עץ במהלך החורף בצירוף עם כיסוי
הרצפה בשטיחים מקיר לקיר. הרטיבות בצירוף עם הבד והעץ יוצרת
לחות ובקטריות שמשמשים מצע לחיידקים, מחלישים את המערכת
החיסונית, ומקלים על פיתוח אלרגיות. בתחילה נאלצתי לקבל את
התיאוריה המפוקפקת, אך ביקור בביתה של ג'ייני הוכיח כי היא
שיקרית מיסודה. בבית האבן של ג'ייני לא היה ולו שטיח אחד.

נושא האלרגיה האמריקאית לא חדל להטריד אותי במשך חודשים רבים,
בהם ניסיתי כל דרך אפשרית לפענח את סודה. קילפתי תפוזים ולעסתי
קליפות של אננס, דיברתי עם חקלאים ועם אנשי מדע, עשיתי
מדיטציות צבע ותעניות שתיקה, אפילו אמרתי תהילים. במהלך אותם
חודשים הפכתי להיות מרכז תשומת הלב החברתית לאחר שהמשת"פיות
סיפרו לכולם על הבארביות שחילקתי להן ברוחב יד ובנפש חפצה.
התפנה לי מקום של כבוד בין יושבי השולחן הצפוף, ואני מיהרתי
לעבור ולקחת את ג'ייני איתי. ג'ייני מצידה התחילה להראות
סימנים של הידרדרות. היא פיתחה אלרגיה לפסטה וברוקולי, שניים
מאבות המזון האמריקאים, והחלה להיראות כחושה יותר ויותר מיום
ליום. מבחוץ היא נראתה מאושרת, היא איבדה 15 ק"ג בשבועיים וחצי
והתחילה לצאת עם דייבי, מה שהוסיף כמאה נקודות למעמדה החברתי,
אבל גילתה לי בסוד שרע לה. "אני רעבה," היא לחשה לי בדרך
לשיעור כימיה "והחסה כבר לא משביעה אותי". ידעתי שאני צריכה
למצוא פיתרון בהקדם.

הפיתרון הגיע אלי בבהירות שכמוה לא חוויתי מעולם. כאילו ידעתי
את התשובה כל הזמן, פשוט הייתי צריכה להיזכר. נזכרתי בשיחתי
הראשונה עם ג'ייני, כשאמרה לי שהיא יכולה לשתות מיצי פירות,
אבל לא לאכול את הפירות עצמם. הגעתי למסקנה הברורה מאליה-
ג'ייני אלרגית למשהו מסוים שנמצא בפרי, אבל לא לפרי עצמו,
ולפיכך לא למיץ שלו. חמושה בזכוכית מגדלת יצאתי לחקור את כל
פירות העונה. הפרי הראשון שבדקתי היה מנגו, אבל התפתיתי לאכול
אותו לפני תום הבדיקה. התפוז סיפק לי את התשובה. קילפתי אותו
בזהירות, קירבתי את זכוכית המגדלת, וראיתי אותם. קטנטנים,
לבושים בוורוד וירוק. הם חייכו אלי חיוך אדיש מבעד למסכות
מנתחים שקופות. "מדברת איטלקית?" שאל אחד מהם. הנדתי בראשי.
לאחר התייעצות קצרה שאת תוכנה לא הבנתי, נשלח אלי גמד משופם
שפנה אלי באנגלית עם מבטא כבד. "אנחנו יכולים לעזור לגבירתי?"
הוא שאל בנימוס מזוייף, אבל לי לא היה חשק להיות מנומסת,
ג'ייני התחילה להיעלם. תפסתי את הגמדון בחולצה והוצאתי אותו
מהתפוז. הושבתי אותו מתחת למנורת השולחן שלי וכיביתי את כל שאר
האורות בחדר כדי ליצור אווירה של חקירה משטרתית.
"מי אתם?" שאלתי בלי הקדמות, למרות שידעתי את התשובה.
הגמד שתק, המניאק.
"אני עשויה לרחם עליכם אם תדבר." לא התכוונתי לזה, שנינו ידענו
שזה כבר אבוד בשבילם.
שתיקה.
שפכתי עליו מים מטפטפת והוא התחיל להשתנק.
"אנחנו האלרגיה האיטלקית," הוא מלמל, "סעיף של המאפיה."
"למה פה?" שאלתי.
"אנחנו בחופשה," הוא חייך חיוך כבוי, "רצינו אמריקה."
בהמשך הוא סיפר לי איך כשסוחטים את המיץ במכונה הם כולם נבהלים
נורא, וקופצים מייד למטה, אל מותם. בדרך כלל לא רואים אותם,
אבל יש מקומות עם התאבדויות המוניות, מפעלי טרופיקאנה, למשל,
בהם ניתן למצוא ערימות של אלרגיאנים איטלקים מתים. אלו שלא
מספיקים לקפוץ נמחצים למוות. הוא סיפר לי גם איך הם חוגגים
לאנשים בגוף, מגרים את הסינוסים שלהם ומעלים דמעות בעיניהם.
הוא סיפר שהאנשים הרגישים ביותר מקבלים לפעמים שבץ, ואז
האלרגיאנים צוחקים נורא. כשהוא סיפר לי על התוכנית שלהם ללמוד
לעוף הוא חייך חיוך זדוני שלא יכולתי לעמוד על משמעותו. מחצתי
אותו עם פינצטה, והחלטתי לשמור את המידע לעצמי עד שאחשוב על
אסטרטגיית פעולה נגדית.

כנראה שהאלרגיאנים האיטלקים מצאו דרך לעוף, כי ג'ייני פיתחה
אלרגיה חמורה לאוויר ומתה באביב. היא הייתה יפה כשמתה, דמות
רומנטית דקיקה בשמלה פרחונית, חיוורת כמו חול, שני פסים שחורים
עדינים מתחת לעיניה. דייבי בכה בהלוויה, הוסיף לעצמו המון
נקודות לסטטוס. אמא של ג'ייני קיללה את המדע על שלא הציל את
בתה, ואני הפניתי את מבטי בבושה. חשבתי על כל האנשים שאכזבתי,
וחישבתי כמה בארביות אני אצטרך כדי לפצות את כולם.