הוא חזר הביתה עם שקית ואמר "מותק, יש לי מתנה". אני ישר רצתי
אליו וחיבקתי אותו, אני אוהבת את המתנות שלו - פשוטות
ושימושיות. לא איזה תכשיט יהלומים שעולה הון שאענוד לאיזה
אירוע או שניים. אינני יודעת מדוע אומרים שיהלומים הם ה"חבר
הכי טוב של האישה", הם לא שימושיים או משהו... רק לקישוט, לא
יתנו לי כסף - אלא רק ייגזלו מבעלי. אני לא יודעת מה לגבי נשים
אחרות אבל המשפט הזה ממש לא מתאים לי.

ניסיתי לקחת את החבילה אך הוא לא נתן לי ורצתי אחריו ברחבי
הבית, רדפתי אחריו עד החדר שלנו, הוא נפל על המיטה ואני נשכבתי
עליו, התנשקנו קצת ואני ניצלתי את ההזדמנות וחטפתי מהיד שלו את
הקופסה, פתחתי וגיליתי שרשרת יהלומים. "למה קנית את זה?" הוא
חייך אליי ואמר "יהלומים הם החברה הכי טובה של האישה, לא?"
התחלתי לכעוס קצת "אתה לא מכיר אותי עדיין אחרי כל הזמן שאנחנו
ביחד?"

הוא הביט בי בהלם והתחיל לכעוס. "השקעתי בזה כ"כ הרבה כסף
ושעות עבודה נוספות וזה מה שאני מקבל?! סטירה בלחי? אוקיי אם
ככה אני מחזיר את זה לחנות." הוא השאיר אותי פעורת פה, לא
הספקתי להשחיל מילה, הוא דחף אותי מעליו, לקח את הקופסה ואחרי
זה שמעתי רק טריקת דלת. נדמה לי שהתחילו להיות לי דמעות
בעיניים, ואני לא בוכה אלא אם זה רציני. הוא מכיר אותי ויודע
שאני לא אוהבת מתנות כאלו, אפילו לא פעם אחת צחקנו ביחד על
העשירים הסנובים. אני לא הבנתי מה קרה לו, למה הוא קנה את זה
למרות שהוא יודע שאני לא אוהבת מתנות כאלו, למה הוא התעצבן כ"כ
מהתגובה שלי.

שמתי על עצמי מעיל והתחלתי לעקוב אחריו, לא ראיתי שהוא נכנס
לחנות תכשיטים אלא לבניין מגורים. אף בדקתי את תיבת הדואר ולא
היה רשום על חנות תכשיטיםתכשיטן. התחילו להיות לי המון שאלות
בראש, חשבתי על כ"כ הרבה דברים. ואפילו לשנייה הרשיתי לעצמי
לחשוב שהוא בוגד בי, אבל התחלתי לצחקק בקול רם. היחסים שבינינו
הם היחסים הכי אמינים שיש, אני כ"כ אוהבת אותו והוא אפילו אוהב
אותי יותר. הוא בחיים לא יבגוד בי, די כעסתי על עצמי ועל
המחשבה הזאת. הוא עלה למעלה ואני אחריו, ראיתי שאישה פותחת לו
את הדלת ושאלה אותו "סיפרת לה?" חשבתי לעצמי 'מה סיפר לי? בגלל
זה הוא קנה לי את המתנה היקרה הזאת? כי זה משהו שיהיה לי קשה
לעכל? מה הוא אמור לספר לי ואיך זה קשור לאישה הזאת?'

למזלי האישה לא סגרה את הדלת עד הסוף והשאירה אותה קצת פתוחה
אז הצצתי. הוא התישב והיא הביאה לו כוס מים "נו, מה קרה?" שאלה
אותו האישה הזרה, "אמרתי לך שהיא לא אוהבת יהלומים... היא לא
אהבה את המתנה ועשיתי את עצמי מתעצבן כי לא ידעתי דרך אחרת
להגיב, איך להגיד לה..." 'להגיד לי מה?' המשכתי בשאלות החשיבה
שלי. "טוב, תחזיר לי את השרשרת." הוא הביא לה את הקופסה והיא
שמה את השרשרת על עצמה, התחלתי להתעצבן...

'הוא אמר שהוא עבד על זה שעות נוספות בעבודה לא?' הוא הסתכל
עליה בעיניים הנוצצות שלו, כמו שהסתכל עליי בפגישה הראשונה
שלנו. "זה נורא יפה עלייך." "תודה" והמשיכה "תראה, אתה חייב
לספר לה... זה מוזר, חשבתי שכל הנשים אוהבות יהלומים." "ניסיתי
להגיד לך אבל..." "חשבתי שהיא עשתה את עצמה אוהבת את המתנות
הזולות שלך." "היא לא." "טוב... אתה עכשיו חוזר הבייתה ומספר
לה." הוא הרכין את ראשו והנהן, בהה קצת בכוס מים ואמר "טוב,
אני הולך" וקם. היא לקחה את ידו אליה ואמרה "לא אתה לא"
וחייכה... הם התחילו להתנשק.

זה כבר היה יותר מדי רמזים, לא יכולתי בזה יותר. רצתי הבייתה
והשתדלתי שלא לבכות בדרך... בכיתי על המיטה "למה? למה לי? מה
רע בי? הוא העדיף את הבלונדינית ההיא?" שמעתי דפיקה בדלת
וניגבתי את הדמעות שלי. הוא עמד בדלת ושאל "בכית?" וניסה ללטף
לי את הפנים אבל התרחקתי ממנו ואמרתי "ממתי לך אכפת?" הוא
הרכין את הראש ואמר "טוב, לגבי ההתעצבנות מקודם אני מצטער...
ואני צריך להגיד לך משהו". "אל תגיד לי, אני יודעת מה."