כשהוא עזב הוא אמר שניפגש כשאמות. מאז אני מחכה. לפעמים אני
צועדת במעבר החציה כשהאיש הקטן ברמזור עומד קפוא ולא זז,
ועומדת במרכז כמוהו עם ידים צמודות לגופי ומחכה שתדהר עליי
ב.מ.וו. שחורה ומצוחצחת, מהסדרה האחרונה שיוצרה ותפגע בדמותי
השברירית, והנהג ייצא ממנה נרגש והמום על כך שפגע בבחורה כה
צעירה, והדם שלי יזרום על האספלט ואישה אחת שמנה עם שיער אדום
נפוח תניח את סליה העמוסים והם יספגו בדם שלי, ובחור יפה ייגש
אליי וינער את גופתי, ויצמיד את שפתותיו האדומות לשפתותיי
המדממות ולא ירפה עד שהאישה עם הסלים תצעק שאני מתה, ושכדאי
לקרוא לאמבולנס והאיש בחליפה יחייג בפלאפון היוקרתי שלו למגן
דוד אדום ויגיד להם בקולו הרועד שאני שוכבת שם מדממת ושיבוא
אמבולנס מהר כי הוא לא יודע מה לעשות, והאמבולנס יגיע וייצא
ממנו רופא מבוגר ושבע שכבר ראה הכל, וייגש אל גופתי השבורה
והמרוסקת, ויצעק לאנשים שיצטופפו לראות אותי להתרחק ושהוא לא
יכול לעבוד ככה והוא ירכן אליי ויביט בעיניי החומות והגדולות,
ואז ישען מעט אחורה בהכנעה, יתקרב ויסגור את עיניי, ויקרא לנהג
שלו שיביא שק שחור, ושניהם יעמיסו אותי פנימה בעוד השאר יעמדו
שם ולא יזוזו, והוא יתישב לצידי מאחור ויביט בי בעיניו כמרחם
כמה שניות עד שיאמר לפראמדיק שלו, הנה עוד מוות מיותר, ואני
אחייך לעצמי באפילה ואחשוב, לא מיותר בכלל. בכלל לא מיותר.