כמו התינוק הקטן שעכשיו בחדשות, גם אני אומצתי בגיל צעיר...
אומצתי ממש אחרי שנולדתי.
אבי ואימי הביולוגיים לא יכלו לטפל בי ובאחי. הם היו צעירים
מדי וחסרי אמצעים. ולכן מסרו אותנו לאימוץ. הופרדנו באימוץ,
ולא ראיתי את אחי במשך השנים (למעט פעם אחת בתמונה בעיתון).
למשפחתי המאמצת היה בית גדול ולב ענק, ושם גדלתי.
הצרות לא פסחו גם על משפחתי החדשה. כשהייתי בן 4 בערך (כך
סיפרו לי), אבא נסע לחו"ל, וממש באותו הזמן גם סבתא וגם סבא
אושפזו. אמא הייתה צריכה להיות לצידם, ואני נשארתי די בודד...
עברתי תקופה קשה ובודדה (למרות שהיה מי שטיפל בי).
כשאבא חזר, בהתחלה לא כ"כ זכרתי אותו (כך לפחות עשיתי את
עצמי), אבל מהר מאוד חזרנו לשיגרה של טיולים משותפים ומשחקים.
וגם סבא וסבתא כבר הבריאו...
החיים היו טובים. גרנו בבית גדול בדרום הארץ, בעיר חמה (אבל די
מלוכלכת). בגיל הטיפש-עשרה, התחלתי לצאת לבלות בלילות. כל
לילה. עד הבוקר... ביליתי עם הרבה נקבות... היו כאלו שקראו לי
אז "עבריין" או "פושטק" או סתם "כלב רחוב".
לצבא לא הלכתי. יצאתי על קב"ן. "פחד נטישה" עאלק. והאמת היא,
בעצם, שמאז נסיעתו של אבא אכן סבלתי מהפחד הזה, ובכל פעם שהוא
יצא לעבודה הייתי אומר לעצמי בלב ש"אולי זו הפעם האחרונה שאני
רואה אותו". אבל תמיד שמחתי כשהוא היה חוזר...
במקום ללכת לצבא, התחלתי לעבוד. הייתי עושה משמרות לילה בחברת
אבטחה. רק משמרות לילה.
אני לא סובל את הימים כאן. חם לי, ולכן אני מעדיף לישון. בלילה
קריר ונעים, וכיף לצאת מהבית.
וככה, למעשה, מתנהלים חיי בשנים האחרונות.
אני לא עשיר גדול וגם לא עני. יש לי כל מה שאני צריך ורוצה.
אפילו מדי פעם אני יוצא עם מישהי לטיול לכמה ימים. אין לי
מישהי קבועה. בשביל מה?
עם המשפחה (המאמצת) היחסים מצוינים, ואנחנו דואגים אחד לשני...
אך השנה הייתה שנה קשה לכולנו.
אבא נפטר.
לא יכולתי לראות אותו דועך ככה מהמחלה, אז ממש לפני הסוף
הסתלקתי. סתם נזרקתי לי במדבר, כי ידעתי שהוא בסוף. חזרתי אחרי
השבעה. בהתחלה חשבתי שכולם יכעסו עלי, אבל הם רק שמחו לראות
אותי. מאוד. ואפילו לא דיברנו על זה יותר מדי.
כל אחד מתמודד אחרת...
מאז, העניינים קצת השתנו. הבית שקט יותר, ואני הרבה לבד.
לפעמים יומיים-שלושה. הכנסנו דיירת כדי לכסות הוצאות, והיא די
ידידותית. למרות שהחברות שלה לא משהו...
אני מרבה לצאת ולהסתובב, מחפש "בלאגנים".
בסופי שבוע אנחנו בד"כ ביחד. צוחקים, מבלים, עובדים בגינה.
החיים די חזרו למסלולם. אבל העצב תמיד, תמיד ברקע...

החיים די טובים. אני לא יכול לומר שאין שעות משעממות, אבל
בסה"כ יכולתי ליפול הרבה יותר גרוע.
תארו לעצמכם שהייתי נופל כמו דון או טוף, החברים שלי... כל
היום קשורים וגרים במלונה.
ממש חיי כלב...

ויגו (מעורב כנעני), ב"ש, 2004.