אני מאשים- part two.

האם אראה את המחר- תלוי במזל או בסטטיסטיקה. זוהי האמת
הערומה.
זאת הבנה קשה. המוח מסרב להסכים. אני שולט בגורלי, אני אומר.
אך העתיד, מה לעשות, לא תלוי במוח שלך, או בי או בגחמותי
הקטנוניות.
אם תשחה בכל כוחך בנהר העצום של הסתברויות, תשנה במקרה הטוב
מחצית של אחוז, וגם הוא, יש שיאמרו, לא היה תלוי בך. אבל אם
האמונה גורמת לך להרגיש מאושר... שיהיה.

להיות מאושר היא בדיחה גרועה הלועגת לשומע.
אתה מאושר, כשיש לך משקפיים נכונים, מסנן נכון, סם נכון,
רצפטורים לסרטונין ברמות נכונות.
אין לזה קשר לחשבון הבנק, או לכמות הסקס, או למילוי השאיפות
(והנשיפות) והכי מצחיק, בדרכו של העולם, להגשמה עצמית... עוד
ביטוי שהמצאנו. מהי זו, ההגשמה העצמית? מי מכר לך את זה? זו
ההגשמה העצמית שלך או של שכנך?
טוב מוחלט, מיותר לציין, לא קיים, כמו גם רע מוחלט. אין דבר,
שהוא טוב לכולם. זה תמיד בדיוק חצי חצי. הסביבה המיידית שלך,
היא שאומרת לך האם ייצא לך טוב או רע.
הכל טוב, והכל רע.
ובחירת היום, זו של לבחור נכון או להביא אסון? מי אותה קבע? מי
הסיבה ומי המסובב? במה בחרו לי להאמין?
לך תחיה עם זה עכשיו.

אולי אני מאמין בכאוס הזה, אתה אומר לעצמך עכשיו? שוב נדבק
לקיר התומך במסיבת הריקודים, שוב מחפש אלוהים.
גם כאן ישנה צורה של שליטה. אם אין סדר, לא תוכל להאשים אף
אחד, במה שמחרבן לך את היום, נכון?
תאמין, במה שאתה רוצה. האמת היא, שכשם שהחתול לא רואה את האדם
כגדול ממנו, כך גם אנחנו לעולם לא נדע, לא נמצא את המסובב.
(האימרה על החתול שימשה כבסיס לשתי הנחות היסוד של "אין ספק
בקיומו של אל" ו"אני חושב, משמע אני קיים"... סתם אנקדוטה...)

שנים של חינוך אבולוציוני עברו מזקן לצעיר, ופה גם סיבה
ומסובב. המטרה מהי? טובתך?
עיוורים מרצון, אנו מתנהלים.
מטרתם של המבוגרים ממך אינה טובתך, אלא שימור עצמי. זו גם
הייתה המטרה, שלשמה הופעת לעולם (אולי המטרה בחיים), כשם שכל
התנהלותינו מטרתן אחת, והיא שימור עצמי. האלטרואיזם היא המצאה
של בודי מעשיות.
הזקן גר על גבך, בדיוק כשם שמטרתך, כשתזדקן, תהיה להשתמש במגן
הצעיר, שתספק לך התרבות  החברה ע"מ לחזק את גופך הבוגדני.
תשלח אותם למלחמות בשם האומץ, הגבורה והמדינה,
זאת למרות שכבר השכלת להבין, בגילך המתקדם, שאומץ אינה תכונה
שורדת, אלא
שהגבורה, הגבר, הוא ייצור מטומטם, שמלבד הנצחת זרעו בכוחניות,
אין בו תרבות ואין בו מוסר (רק הנצחה של המסובב- במקרה זה,
שוב, טבע מולקולות החיים שלנו).
והמדינה, הו המדינה, אותה אחוות שיכורים על כרעי תרנגולת, אותה
משענת קנה רצוץ על מציאת המשותף לי ולסומא שלידי. מתעלמים
בנוחות מן ההבדלים המתגלים בכל משב רוח מבאיש ומפכח של
ההיסטוריה. אנו באים לעולם לבד, חיים את החיים בודדים ככלבים
עזובים ומסתלקים מן העולם בלי להשאיר סימן. שיני הזמן ממחזרות
אותנו לדברים שונים, אותן אבני ייסוד, מבנה שונה.
מי שסיפר לך, שתעשה היסטוריה- שיקר!
הוכחה אתה מבקש כעת. אתה מרגיש קצת לא בנוח עכשיו?
בוא ניקח את ניוטון/נבוכדנאצר/גלילאו/משה/מיכלאנג'לו או כל אדם
אחר שתבחר, שהוא בן מוות כבר יותר מ-500 שנים, טיפוס מוכר כזה,
ששינה את חיינו.
את מי הוא באמת הוקיר? את מי הוא אהב לחבק? מה ריגש אותו? מה
העציב אותו? לא יכול להיות, שמאז שנולד, עסק כל העת באותה
המצאה או אמנות, ששינתה את חיינו, נכון? מה היה לו באמת חשוב
בעולם הזה? מה לך באמת חשוב בעולם הזה?
ונאמר, שידעת את כל התשובות לפתרונות חייו של פלוני, זה באמת
אכפת לך? אתה חושב, שלמת זה אכפת?
אנו יודעים את השם, זהו... באיצטלה זו מבקשים מאיתנו להקריב את
עצמנו, את חיינו, כשבעוד 1000 שנים יידעו את שמנו, מיהו
המסובב? ומיהו החג בטירוף חושיו?

אחרונה חביבה נטפל באהבה.
הבטיחו לנו קטרזיס מושלם, כשנמצא את האחת.
זה יהיה בים בשקיעה או משהו. יהיה הרבה לחץ ובעיות, אך בסוף,
למרות הכל וכפי שהובטח, סוף הוליוודי ונשיקה, הוווו נשיקה...
שם בדרך כלל ירוצו הכתוביות. הבעיה היא, שלמחרת מתעוררים לידה
שוב, וגם ביום אחרי. לא כל יום אפשר תמרות עשן, ולמצוא אהבה זה
קשה. זה יותר מקשה, זה דורש עבודה רבה, וכל הזמן, לא רק עד
ההבנה, שהאהבה קיימת ומוחשית. האהבה היא תהליך דינמי, שמתפתח
או קמל. כך שאין קטרזיס, ואין זרי דפנה, יש רק עוד עבודה. ועם
הזמן זה לא הופך קל יותר, אלא ההפך. אין סוף הוליוודי. בסוף
ההוליוודי מתחיל הסרט האמיתי.
אהבה ממבט ראשון זו פיקציה, ולא אכפת לי מה, שמישהו יגיד פה.
יש רק תשוקה ממבט ראשון. את זה אני מנסה להסביר בפסקאות
הבאות.

האהבה, אותו תרוץ, מאחר שהגיח ממעמקי האבולוציה לשרת צורך של
מוח גדל ב"משמעות"- לרצון העז להזדיין עם כל מה שזז.
נתחיל בהסבר קטן. למרות שמה שאני כותב בוודאי ידוע לכולם, בואו
ניישר קו, ככה...
האבולוציה במסלולה העיוור הבינה, שמוח גדול זה טוב לה, ככה...
שורד יותר... אבל מה... אליה וקוץ בה... רצית מוח גדול, עכשיו
צריך תרוצים לכל דבר. למה אני צריך לאכול, למה אני צריך לחרבן,
למה אני חייב לזיין, למה אני חייב לישון... סיפור מהתחת.
אז הטבע התחיל בקטן, ככה, לא לוותר על הכל במכה... אז עשו, שכל
פעולה שהתאים שלנו (אותו DNA רעב ומשולח רסן) ממש רוצים שנעשה
- תגרום לנו עונג, מעין מקל וגזר אבולוציוני: אתה משתין וכיף
לך, עד כאן החיים טובים. לעומת זאת, אם בא לך על המקל ככה
לניסיון, נסה לא להשתין, כשאתה צריך. קח רצון חופשי ותעמיד
אותו מול הטבע האבולוציוני. זה יהיה בערך כמו להתנגש עם
אופניים ברכבת דוהרת. אותו דבר עם כל צורך של אדוננו.
האהבה היא קצת יותר מסובכת... לזיין זה כיף... אבל לבזבז זרע
סתם זה לא משהו... אנחנו רוצים דרך, שבה נרצה לזיין, אבל מישהי
ראויה.
כשאני מתנסח ב"ראויה", הכוונה היא לא לראויה בקטע של "יהיה לי
ילד עורך דין...", אלא ראויה בקטע של "יהיה לי ילד", "הוא לא
ימות ממחלה", "הנקבה תטפל בו, גם אם אני אסתלק...". מן הצד
השני זה אמור להישמע כך: "אני צריכה גבר, שייצור לי ילד לא
פגום", "אני צריכה, שיישאר, עד שאני אתאושש מן הלידה, לפני
שהוא בורח", "אני צריכה מישהו, שיכול להגן עלי ועל ילדיי".
מחקרים מראים, שהנטייה הגברית לבגוד באישה נמצאת בשיאה במהלך
ההריון של האשה. אותם מחקרים מראים, ששיאה של הבגידה הנשית
תיראה כשלושה עד חמישה חודשים לאחר הלידה. בנוסף, זוגות ללא
ילדים נמצאו כבוגדים יותר... האמת פה בפרצוף, אין לאן לברוח.
האהבה היא הדרך שלנו לבחור בן זוג מתאים לרבייה על פי
קריטריונים המקובלים בעולם החי.
נסו לחשוב למה, לרוב, אנו אוהבים אנשים גבוהים, או שריריים, או
עם שיער בריא, או עם שיניים בריאות, או ללא פצעונים על הפנים
או לא מזיעים יותר מידי. הרשימה יכולה להמשיך עוד ועוד...
כל דבר, שאנו מוצאים מושך, הוא דבר בעל ערך אבולוציוני. בדיוק
המקל והגזר של שתי הפסקאות למעלה.
האהבה היא הדרך של הטבע לשמור אותנו ביחד, כל עוד הילד זקוק
לנו, זהו... זה אמנם כיף, וכיף ממכר, אבל גם להשתין בבוקר זה
כיף לא נורמלי.

סוף דבר:
כל מה שכתבתי, הם דברים מוכרים וידועים לכולכם, הקוראים.
ולמרות זאת, לפעמים ומידי פעם כדאי לחזור גם על דברים ידועים,
ואילו כדי לחזור לפרופורציה.