חיילת אחת, מרוחה על המדרכה בתל אביב.
הרגשתי את זה בא, יצאתי מהבסיס מתישהו בסביבות הצהריים, חיילת
אחת, לבד, לא מחזה כזה נדיר, יש הרבה חיילות בתל אביב. ובעודי
הולכת, חצי מאושרת כי קיבלתי גימל, אמנם גימל אחד בלבד, אבל גם
זה היה הרבה יותר ממה שהייתי רגילה אליו. הייתי חולה כבר
שבועיים קודם, חום והזיות בלילה, אקמולים ואופטלגינים
ונורופנים ואדוויל ומה לא כדי לשרוד את היום בשלום, כשכבר לא
יכולתי יותר הלכתי לסיוט הגדול למרפאה, טירטרו אותי, אמרו לי
ששמונה שלוש זה לא ממש חום, הרופא שאל אותי איך "העליתי לעצמי
את החום" והבטחתי לו שלא הייתה לי שום יד מכוונת בעניין ושלי
דווקא באמת עדיף להיות בריאה. החצי השני שלי התחיל בסבב
המחשבות הרגיל, אז למה אין לי חבר? מאז שההוא שאהבתי הלך, ולמה
אני מידה 40 ולא 36 כמו שצריך להיות ולמה אין לי איזה אבא
מליונר שמטייל בעולם ולא שוכח אותי לרגע, ולי, ולי יש רק את
החיים שלי הקטנים. לא יודעת בדיוק כמה זמן עבר, אבל אני זוכרת
שהיה חם מאד, השמש שלחה אליי קרניים רותחות במיוחד ואז פשוט
איבדתי שליטה ונמרחתי על המדרכה, ככה באמצע תל אביב, בלי בושה,
באותן הרחובות שנהגתי לראות רק בלילה כשהלחי שלי סמוקה מסומק
ולא מעוצמת המכה.
הדבר היחיד שזכרתי, הוא היונה, הייתה שם יונה על המדרכה, יש
הרבה יונים בתל אביב, לא משהו מיוחד. והיא דיברה אליי, לא
השתגעתי, אני לא יודעת איך זה קרה, היא לחשה לי מילים קטנות
לאוזן, כמו שמקריאים סיפור. היא אמרה לי להפסיק לבכות, כי
החיים שלי טובים, ולהפסיק לשנוא, בייחוד את עצמי, ושגם אלף
שבועות של צום חסה-דיאט-קולה לא יעזרו לי למצוא חבר ושהגיע
הזמן שאשתוק קצת ולא אגיד כל מה שנראה לי.
כשפתחתי את העיניים כבר הקיפו אותי הרבה אנשים, ואז באו
הסירנות, ובית חולים, והיא רק חיילת יש עוד חולים אחרים, ואחר
כך קיבלתי עוד חמישה גימלים, כאילו על הטירחה שהגעתי לבית
החולים. ואחרי שבוע פחות או יותר הכל חזר לקדמותו, אני אותה
החיילת והיונה אותה היונה. |
