"אני מאוהב בך", הוא אמר לי ככה, בלי שום סיבה, בלי שום הקדמה.
הוא עמד לידי, מתחת לאור הירח ואמר את זה. "אני מאוהב בך".
נשארתי עומד בשקט. לא מעכל את מה שאמר, לא מבין למה אמר את זה.
וזה לא שלא הבנתי את המשפט, המשפט הוא פשוט, בנוי מפועל אחד.
'אני מאוהב בך'. השיחה הזאת התחילה כשיחה הכי בנאלית שיש.
שאלתי אותו מה המצב, מה חדש, מה הוא עשה אתמול והוא הפיל עלי
את הפצצה. ככה, בלי שום הקדמה. כאילו הוא עומד למות ממחלה
סופנית והמשפט הזה יציל אותו.

אפשר להסתכל על זה בתור משהו רומנטי, שני בחורים עומדים מתחת
לכיפת השמיים, הירח עומד מעליהם מחייך, הכוכבים מחייכים. הזמן
עוצר, לא שומעים כלום, אפילו לא צרצרים שבדרך כלל באים
ומוסיפים לאווריה המחשמלת.

הסתכלתי עליו, ראיתי את הציפיה שלו לשמוע את אותו משפט ממני.
אותו משפט שבנוי מפועל אחד. אותו משפט שישנה את המצב שלו,
המעמד שלנו. אבל המשפט לא הגיע. פשוט לא יכולתי.

וראיתי איך שככל שהזמן עובר והשקט מתגבר הוא מתאכזב. גרמתי לו
להתאכזב. זה לא שרציתי לפגוע בו, באמת שאהבתי אותו, אבל בתור
ידיד, לא בתור שותף למיטה. הוא היה שונה משאר האנשים שהכרתי
וזה מה שגרם לחיבור שבינינו.

הפעם הראשונה שדיברנו היתה מוזרה, בעצם, יותר ממוזרה. היא היתה
הזויה, כאילו אתה לוקח פטריה מהודו שאנשים אומרים לך שהיא בסדר
ומגלה שזאת פטרית הזיות. בקיצור זה התחיל ככה, זה היה בים,
נראה לי ביום ראשון. אני שכבתי עוצם עיניים וחושב על כל מה שלא
יצא לי לחשוב, זה היה שבוע עמוס בשבילי, פרוייקט שלם שלנו נמחק
אבל זה פרט שולי. הוא נעמד מולי, כולו שזוף עם עיניים חומות
בהירות וחיוך שבהחלט נראה כהתחלה של פטיש חדש שלי. "אני יודע
שזה יישמע דפוק, אבל אתה יכול למרוח עלי מקדם הגנה?" העברתי
עליו מבט נוסף ועניתי בחיוב. הוא ישב עם הגב מולי והעביר לי את
מקדם ההגנה. "אני שוקי", אמר לי. "אני גיא". הוא סובב את הפנים
שלו אלי, "נעים מאוד", וחייך. אני שיניתי לתנוחה שתהיה יותר
נוחה למרוח עליו את הקרם ובעצם ככה זה התחיל. אחרי זה נפגשנו
באיזה בר גאי בתל אביב, בלי שום תיאום. הוא הזמין אותי לאיזה
דרינק על חשבון הבית וחייך, מה יכולתי לעשות? לסרב לחיוך הזה?
אז לקחתי את הדרינק וככה זה המשיך.

אחרי זה יצאנו לסיבוב בכל תל אביב, הלכנו לראות טרנסקסואלים
מכורים לקראק. אתם יכולים להסתכל על זה בתור סטיה אבל אנחנו
החשבנו את זה לדייט רומנטי לגמרי. הסיבוב הזה תמיד גורם לי
להרגיש בר מזל. זה הפך להיות קטע שלי ושל שוקי, כל הסיבובים
האלו. המחשבה להיות איתו גרמה לי גם להרגיש בר מזל.

לא שכבנו, אפילו לא התנשקנו, הינו ידידי נפש מהסוג של
הסטרייטים האלו שכל היום מזיינים בשכל. אמרתי לעצמי שאני לא
מחפש כאלו ובסוף, כמו כל אחד, הכרתי את הבן אדם הכי מושלם
בעולם, שהכי מתאים לקטגוריה הזאת 'ידידי נפש'.

אבל, באותו רגע שהוא עמד מולי ואמר את המשפט ההוא הסתכלתי עליו
בגועל, 'איך הוא מדבר', חשבתי לעצמי. בהחלט נמשכתי אליו אבל
אהבה לא היתה במובן הזה.

"אני מבין שזה לא הדדי", אמר, ובאותו רגע יכולתי לראות את
האומללות שלו, איך הוא היה נתון תחת ידי, כאילו לא משנה מה אני
אגיד, גם אם טוב או גם אם רע הוא יושפע מזה. כאילו כל מילה
שאני אומר, אצלו נחשבת משפט שלם.

לקחתי נשימה ארוכה: "אני אוהב אותך". הוא חייך, את אותו חיוך.
"אבל..." "ידעתי שיש אבל", ענה לי בנסיון לגרום לי לחשוב עוד 2
שניות על זה, נתן לי את הזדמנות לשנות את דעתי ונראה לי
שהצליח. אחרי שסיים להגיד את האבל הסתכלתי עליו, יכולתי לראות
את הירח נוצץ לו בעיניים וראיתי משהו שאף פעם לא ראיתי אצלו
בכל התקופה שאנחנו מכירים. את הגומות חן שנוספו לחיוך שלו.
יכולתי להרגיש את הגומות חן שלו לוחשות לי באוזן 'קח אותו, הוא
האחד, הוא הכי טוב בשבילך', ואני הסתכלתי עליו והזמן עצר.
התסכלתי עליו וחייכתי.

"אתה יודע, פעם ראשונה שאני רואה אותך מחייך", ענה לי ואז
הבנתי את זה. הבנתי שהוא גרם לי לחייך, הוא היחידי שגרם לזה.

"אני מאוהב בך", אמרתי לו, משפט אחד פשוט עם פועל אחד. "אני
מאוהב בך". והוא הסתכל עלי ואמר: "בא לך ללכת לסיבוב ולראות
טרנסקסואלים מכורים לסמים קשים?"