אני הבטתי בו בעניים מבועתות, ואל אוזני זרם שצף של צירופי
מילים וביטויים. הוא ישב על כסא מעץ, בדיוק כמו שלי, בינינו
היה שולחן מלבני ועליו שתי כוסות מים קרים וקנקן שתייה.
הוא פתח את דבריו בזה שאני יודע במה זה כלול, ואני חשבתי
עלייך. הוא דבר על גרף ועל נתונים והשוואות של השקעות מאשתקד
וחוקי האינפלציה שיחולו, על פגישת האתמול, על גילה מהלשכה,
"ופה אתה נכנס!" הוא הצביע עלי, ואני - ניעור משנתי, מתאמץ
להפעיל כמה שרירי פנים לחצי חיוך, ממצמץ, ומהנהן עם הראש בסבר
פנים של הבנה, או עד כמה שאפשר. לא הייתי צריך לשכנע את עצמי
שהתנועה שהוא עשה מול עיני הזכירה לי את תנועות הגוף שלך, וקשר
אסוציאטיבי לא מוסבר לקח את מחשבותיי את ביתך שלפני שלושה
שבועות כאשר בלגנו את החדר במלחמה של כריות, ובכאב הבטן שאחז
אותנו כאשר עייפו לחיינו מלצחוק.
כאילו שאין אף אחד אחר... היה נדמה לי שהוא אמר, והוציא אוגדן
של דפים אסופים אל תוך פלסטיק שקוף למחצה, מזג שניים מן הדפים
אל תוך ידיי ואת היתר השיב בחזרה. "ניתן להדגים זאת כך, או
בדרך אחרת שתבחר...", ואני חשבתי עלייך, מביטה בי בעינייך
הירוקות ושערך, שומני, נוטה לצד, מסתרי את חציה של העין
השמאלית.

לפתע זינק מעל כיסאו והדף אותו לאחור, הכיסא נשמט על הרצפה,
הוא הגיח מעלי, תפס אותי בחולצתי, ובמכה אדירה הרגשתי את גבי
נחבט בקיר האחורי, יד אחת קמוצה אוחזת בחולצתי והיד השנייה
לופתת את גרוני, נשימתו צרבה בתוך עייני, וגלי קול עזים חתכו
את פני בתרועה גדולה ומתבקשת של- אתה מקשיב לי בכלל?!?, ואני
מוכה תדהמה, רואה את השתקפות פרצופי דרך אישוני עיניו, מרגיש
את חום גופו בוקע מתוך עגלי הזעה הנוטפים על פרצופו האדום,
מרגיש איך כפות רגלי נוגעות לא נוגעות ברצפת החדר- מקמת את
מצחי ומזיל דמעה מלוחה אחת, וחושב עלייך, ועל שכעסת עלי בליל
אמש.