אני מביט בך, את כריקמה עדינה מתפוררת מולי, עיניך בורקות גוון
משתנה לאיתו פעם ירוק ופעם חום, דימעה נופלת מהן מתרחקת באטיות
כאילו מחפשת מקומה. מנסה להביט לתוך עיניך אולם את מתחמקת ממני
מניע אותן למרחב מסרבת להביט להשיר עיניך לעיניי הכבויות.
פרצופך לבן בהיר כמלאך ללא פגם ללא סריטה מלבד נקודת חן קטנה
שכמעט ולא ניתן לבחין בה מתחבא לה בקצה הסנטר, הוא עצמו מתעוות
לעיתים לרגע כאילו להראות את חוסר המושלמות ואז מתיישר מחליק
עצמו ושב להיות כבעבר.
עיני עצומות ללא סיבה ואני רואה אותך, כה מעט ראיתי בשנים
האחרונות ואת באת להציל אותי, ידי מלאות בפצעי מוגלה ואני איני
מתייחס אליהם, לא רואה אותם אולם חש אותם אחד לאחד,דמות כאילו
עוטפת אותי מנשבת סביבי מזכירה לי ולוקחת אותי מכאן, עוזרת לי
את להתרחק מהמקום בו אני נימצא מהחושך העוטף אותי, מהלילה שאין
לו סוף. את מופיעה בשעות לא שעות וכאן השעות לא ממש משנות,
מושכת אותי מעלה חיוך על פני מרחפת סביבי ואז נעלמת שוב.
עיני שוב מתמלאות בדמעות, דמעות ריקות מתוכן ויבשות כמדבר
הלוהט בזרועותיה של השמש, אני מנסה לחוש אותן על לחיי אך אילו
מסרבות לגרום לתחושה לבוא אלי. אני בוכה מבפנים ומסתפק בכך,
מסתפק במועט וכי מה יש לי,מה יש בי? שואל את עצמי בלי תשובה.
הדלת ניפתחת, איני יודע איך להגיב שכוב על מיזרון, בפתח דמות
לא מזוהה, הדמות מביטה בתא מביטה בי, עיני מתוך אינסטינקט ישן
נעצמות, ניזהרות מהאור, כואבות את התחושה אולם מסרבות להיסגר
לחלוטין חוששות מהעלמותו של אותו האור.
הדמות מתקרבת אלי ואני מתכנס בתוך עצמי מנסה לחשוב להבין, לא
יודע מי היא אותה אחת שלאחר זמן כה רב פתחה את דלת עולמי הקטן.
הדמות נירתעת לאחור כאשר גל הריח השוהה בעולמי באופן תמידי מכה
בה, לרגע ניראה כי היא מנסה להתגבר על תחושת ההקאה הצפויה
להגיע מגל הריח אולם לבסוף היא נכנעת ובצעד כושל נישענת על
הקיר ומוציאה את מה שבתוכה.
אני מודה לה אך איני מצליח לזוז, גופי יודע לזחול בקושי על מנת
לחלץ את האוכל מהכלי, אינו יודע מעבר לכך וכעת אינו יודע דבר
מלבד להביט בדמות הנישענת על הקיר.
אני מצליח להתחיל לזהות את השומר, מדיו כחולים, גופו עבה ושערו
שחור כמו הלילה הניצחי שבו אני נימצא.
הוא ניגש לכיווני לאחר שמסיים להוציא את שמעיו מרשות לו או
שאולי דורשות ממנו ומושיט לכיווני יד למשוך אותי מהמיזרון
שעליו אני שכוב, כאינסטינקט אני מושך עצמי אל הקיר, מתרחק ממנו
חושש, מצפה למכה, שומע את נשימותיו, נהנה מכול קול שהוא מוציא
בתנועתו אלי מבלי שהוא כלל מבחין בזאת.
ידו אוחזת בי וקללה יוצאת מפיו בשעה שאני נימשך בקלות כאילו
אין בגופי כלל מישקל. מוחי מתחיל לקלוט כי הוא מנסה להוציא
אותי ממה שהיה כל עולמי ואני מנסה למנוע ממנו למשוך אותי מהתא
למרות האור הניפלא בחוץ הקורא לי.
צרחה נישמעת שנית ואני מופתע לגלות כי זהו קולי שלי שצורח בקול
לא ברור דבר מה שאפילו אני איני מצליח להבינו. הוא עוזב אותי
לרגע מפיל אותי לריצפת התא מופתע ממני, בזמן שאני מנסה שוב
להצטנף לתוך הפינה, להצמד לקיר להאחוז בו למנוע מהאיש להוציא
אותי מעולמי.
הוא אוחז בי שנית ומושך אותי החוצה בהחלטתיות ואני נימשך הפעם
ללא התנגדות ולא הקלושה חש איך עולמי שב ומשחיר עד אשר הוא
ממוחי נעלם.
שוב את מולי, מבטך תוהה מביטה בי, ואני מולך, ועינייך מטיילות
על פרצופי בוחנות אותי, חושך מסביבנו ואני רואה את פרצופך הלבן
מבעד לחשכה, ועיניך שוב מחליפות צבע, ושוב ירוקות ואז חומות,
ושוב את מתחמקת מעיני אשר מחפשות אותך, ודימעותי היבשות מסרבות
לצאת מעיני ואת מושיטה יד מתוך החושך, מנגבת אותן למרות שעוד
לא יצאו מעיני, ספק חשה בהן ספק לא, את מחייכת אלי וחיוכך מלא
באור, ואני מחייך אליך בחזרה וחש איך את מתרחקת ממני.
"הוא יתעורר עוד מעט" אני שומע בזמן שעיני עצומות, "אני לא
יודע מה עשו למסכן אבל עוד לא היה לי מקרה כזה מעולם" הקול
ממשיך ומתחיל להתרחק ומילותיו מתרחקות איתו.
אני חש דקירת כאב נוראית בזמן שאני פותח את עיני בזהירות. הן
נעצמות בכוח שוב וגופי רוצה לצרוח בקול אולם אני מצליח שלא
להוציא אפילו בת קול, אולם הכאב חותך בי מבפנים, גופי מתעוות
וצורח בשעה שעיני שוב נירגעות לאיטן.
אני שוב פותח את עיני אולם הפעם בקושי חריץ צר חש שוב את האור
שוטף דרכן, חודר בעוצמה מכאיב לי, האינסטינקט שלי הוא שוב
לסגור אותן בכוח אולם משהו בי מסרב, אותן הדבר שגרם לי לסרב
למוות שחי איתי בתא, אותו האחד הוא שמחזיק את החריץ פתוח לא
מניח לי לסגור אותן, ואז הכאב מצליח לגבור עלי ושוב חשוך.
שוב את פה, פנייך מלאכיות, והפעם את בוכה, אני מנסה להבין
מדוע, מדוע הדמעות רוצה להרים ידי לנגב אותן אום ידי כבולות
מסרבות להתרומם, איני יודע מה הוא שכובל אותן אבל למרות מאמצי
גופי מסרב להניע אותן. ראשך היפה מתקרב אלי לרגע מנשק פני
ברוך, שיפתותיך אדומות כפרי הפיתנגו הבשל. עינייך היום הן כמו
הדשא הירוק בחומו של הקיץ, נידהם אני מהן, והן שובבות מחיכות
אלי, נעות לכיווני לרגע קצרצר ניצמדות אלי ואז שוב נותשות
אותי, רגע היית פה ואת שוב אינך.
אני חש בידים הנוגעות בי, מורחות משחה קרה על ידי, מעסות את
ידי מעט ואז עוזבות, הריח של המישחה משכר אותי ואני נימשך
אליו. הידיים מעסות אותי ללא קול, ברוך אך עם עוצמה ואז נוטשות
אותי נעלמות. אני ממתין לחוש האם יחזרו ואוזני מאשרות את
שידעתי בשעה שצעדי האדם ששלו הידיים מתרחק או מתרחקת ממני.
צעדיו קטנים משמיעים רחש קלוש, אולם אוזני שהורגלו תקופה כה
ארוכה ברחשים מסוג זה מסוגלות כמעט לדעת מה מרחק אותו האדם עד
אשר הוא נעלם גם מהן.
אני פותח שוב חריץ ממתין לחוש שוב את הכאב אולם הפעם האור
החודר דרכן חלש יותר אינו בוהק כמו אור השמש עצמה. כמה חלמתי
בעבר על השמש, איני זוכר אותה את ציבעה, יודע כי הוא צהוב אולם
לא בטוח עוד בכך.
החריץ מתרחב מעט וגודל עד אשר במאמץ רב עין אחת שלי פתוחה
לחלוטין ואילו השניה עוד בחצי הדרך מתקדמת לאיתה לפתיחה מלאה.
מוחי מנסה לסנן את שלפני בזמן שאני מבין את שחשתי עד אותו
הרגע, סדין לבן מונח עלי, כסדין למתים מוחי אומר לי אולם אני
יודע שאין זה כך, אני עוד חיי ומסרב לעזוב.
מלפני קיר לבן, חלק ועליו תמונה בודדת, אני רואה את התמונה,
עוצם את עיני ופותח אותן בזהירות שוב.
הקיר עדיין שם, התמונה גם כן. מסגרת עבה לבנה ישנה מסביב
לתמונה ואני טועם אותה בעיני מבחין בה בפרטים שבה, גם התמונה
עצמה בהירה אולם אינה לבנה, סוג דהוי של אפור ואיני בטוח ככל
הנראה צהבהב.
אני מתרכז בתמונה רואה דמות בה, והדמות מביטה בי, צבועה באפור
עיניה צהבהבות והיא שוכבת במיטה ועליה סדין לבן.
בהבנה אני שוב נעלם.
את שוב מחייכת אלי, היום בחרת לבוא ועינייך כחולות, כה בהירות
מזכירות לי את השמיים ביום קיצי ללא ענן, דמותך הפעם מעט רחוקה
ממני, מסרבת לגשת אלי, מסרבת לתת לי לבחון את מבטך, בקושי
הצלחתי להבחין בעיניך ושפתייך צבען דהוי היום, אפור משהו, לא
מובן ואת נעלמת.
המזרון תחתי רך, אני חש את הרכות והיא מעט מאיימת עלי, הריח
חודר לתוך תוכי, או שאולי זה הוא חוסר הריח שחודר ומנקה אותי,
עיני שוב ניפתחות באטיות עדיין חוששות, אני מזהה את עצמי
מלפנים, אולם לא מצליח לזהות את הדמות, בזכרוני יש תמונה של
עצמי ומי שמולי הוא לא אני, או שאולי הוא כן? אני תוהה ללא
קול.
רק ראשי מחוץ לאותו הסדין, גופי כולו מתחתיו, כמו כיסוי למת
הניחו אותו, רק שמת מכסים גם את ראשו ואת ראשי לא כיסו ואולי
הם טעו כי הדמות שמביטה בי, זו שנימצאת מולי בודאי מתה ולא פעם
אחת, ראש מדובלל ללא שיער מלבד איזה גוש פה ושם שהינו שחור או
אפור אפילו יותר מהאיש המביט בי, ועיניים צהבהבות, אני זוכר את
עיני אילו ששם אינן עיני, לא יתכן שאילו עיני, לא יתכן אני
שומע את עצמי צועק מבפנים, אולם המצמוץ הבררר שאני חש ורואה
מלפני מבהיר לי כי אני הוא שמביט על עצמי במראה, תוהה מי הוא
אותו האדם שהחליט להניח אותי מול מראה שאראה שאסבול?
ידיו מנסות לצאת מתוך הסדין, נאבקות לרגע בדממה ואז מוצאות
עצמן מחוץ לו, אני מביט בהן דרך אותה מראה מסרב להוריד ראשי
ולהביט בהן שלא משם, חושש, מקווה כי בסופו של דבר לא ידי הן
אילו.
אולם מוחי דוחק בי, וגורם לראשי לרדת כלפי מטה ולבהות בשני
הזרדים הדקיקים הללו שפעם ניתן היה לקרוא להם בשם ידים, היום
אילו שתי עצמות ופיסות עור דקיקות עוטפות אותן, ורידים חורצים
סימנים בפיסות העור וסימני פצעים ישנים וחדשים ישנם עליהן.
אני מרים את יד ימיני ובוחן אותה לאורכה, עדיין עיניי יבשות
ואיני מצליח להבין מדוע ואיך, והיד עושה כמצוותי ומתרוממת,
ואצבעותי ניפתחות וניסגרות, בוהן, ספק אגודל ללא בשר אמיתי,
אני עובר אצבע אחר אצבע בוחן אותן מנסה להכיר אותן להכיר בהן,
אולם איני מצליח ושב ומניח אותן על הסדין למנוחה.
מנסה לעצום את עיני אולם איני יכול להרדם, עיני ניפתחות כאילו
מעצמן שוב ושוב מושכות את עצמן להביט במראה מסרבות להניח לי,
מסרבות לתת לי לברוח מעצמי ואני שוב דומע מבפנים.
הלילה חלף, היום הגיע, אני מתחבא מעצמי תחת הסדין, מסרב להאמין
כי הגוף שאני רואה בכל פעם הוא מה שאני, זוכר את העבר, מתחבא
מההווה, בראשי את עדיין נימצאת, אולם יתכן בגלל האור שנימצא
בכל מקום,אותו אחד שעד לפני זמן לא רב לא היה בכלל את מתחילה
להעלם לי, ראשך היפה עינייך הבורקות ניראות לי מטושטשות כאשר
אני עוצם את עיני, ואני מנסה למשוך כוח ממך כמו עד לפני ימים
אחדים, ימים? שעות אחדות והאור חודר דרך עיני הסגורות ומטשטש
אותך ואת מתרחקת ממני, נעלמת בתוך מינהרה של אור מסנוור.
"אני לא בטוח עם הוא ער או ישן, העיניים שלו מגיבות אבל..
תשמעו, מדובר במקרה מיוחד, כמה זמן אמרת שהוא היה בחושך" האור
צורב לתוך העיניים מעביר גלי כאב במהירות לתוך הראש האפור.
הרופא מחזיק מכשיר קטן דומה לפנס בוחן את העיניים, הן ניראות
לו מוזרות שונות, כבויות אבל עם אור. הוא היה אומר כי האיש
חולה בצהבת אלמלא הבדיקות היו מוכיחות כי הוא לא. מעולם לא ראה
משהו שעינייו כל כך צהובות, לחתולים יש עיניים כאילו לא
לאנשים. ומי שלפניו האם הוא איש?
הרופא התרומם ממנו, רואה את הרזון, חצי גופה הביאו לו, דקיק
האיש הזה וכולו לבן אפור, פצוע בפצעי מוגלה רבים. על פי
הבדיקות הוא כבר מזמן היה צריך למות, התזונה בגוף שלו שואפת
לאפס, כמות האברים בגוף שלו שמתפקדים בקושי כל כך גבוהה אבל
נראה כי הדמות האפורה הזו מסרבת לעזוב את מעגל החיים.
כבר הביאו לו בעבר מקרים קשים פה בבית הכלא, אחד שהלכה לו היד
בגלל מכונה שנחתה עליה ב"טעות", אחד ששוסף לו חצי מהצוואר וכל
מה שהחזיק את הראש היה ידי הסוהר ומעט מפיסת העור שנישארה.
אבל פה הביאו משהו שהוא מעולם לא ראה, הדמות שלפניו כאילו
הופיע משום מקום, סוהרים סירבו לומר לו מאיזה מקום בכלא היא
הגיעה, אמרו לו לטפל בה, להחזיר אותה לאיזה מצב של חיים שהוא
מסוגל, ושיעשה את זה מהר. הסקרנות הרגה אותו, מי מתעלל באדם
ככה? אם אתה שונא אדם כל כך תהרוג אותו, ומי כמוהו ידע כי אפשר
בקלות לדאוג למותו של אחר בכלא הזה, אבל מה שהיה לאסיר הזה היה
שונה.
העיניים שלי ניפתחות, הוא הזיז את האור השורף מהן, מביט בי
תוהה מי אני מה אני, גם אני תוהה מי אני, לא בטוח בעצמי, המראה
של עצמי מהדהד לי בראש כמו מקהלה שצוחקת עלי מרחוק. והוא מביט
בי ספק ברחמים ספק במבט של רופא ששואל את עצמו מה עושים עם
גוויה שכזו, הוא לא יודע שהגוויה הזו מסרבת ללכת. גם אני לא
יודע מדוע היא מסרבת ללכת, אולי הגיע הזמן ללכת לפגוש את בורא
עולם, ואז להיות מולו כפרקליט השטן, לשפוט אותו במקום שהוא
ישפוט אותי, על כך שעוד בחיי הכניס אותי לגהינום שבו לא ראוי
כי איש חי יהיה. ואולי זה בכלל הכנה לעתיד, אולי האל הארור רק
רצה שאני אדע מה הולך להיות לי החל מהרגע בו אמות, נתן לי
להביט בקטע קצר מהחיים שלאחר המוות.
אני לא בטוח למה אבל אני חש שאני מחייך, הוא ניראה מופתע הרופא
מולי, לא מבין מהיכן יש לי כוח לחייך, לפחות הוא ביקש להנמיך
את האור שבחדר שלא יצרוב לי בתוך העיניים.
"איך קוראים לך? הוא צועק, ואני סובל, האוזניים שלי מתפוצצות,
למה הוא לא יכול לדבר בשקט?
הוא מבחין כי החיוך שלי נעלם ומשתתק עדיין בוחן אותי, אני
מרגיש כי הוא עומד שוב לשאול אותי מה שמי ועוצר אותו במבט
ישיר, עדיין לא מרגיש כי יכול לדבר אבל בטח שלו יכול לשמוע
אותו צועק. הוא מתרחק מעט מהמבט שלי ושומר על שתיקה כאילו
מבין, מהנהן מעט לעצמו ואז רושם איזה משהו בפנקס שלו ויוצא
מהחדר.
רק עכשיו אני רואה שנתנו לי חדר לבד, כמו מלך מתייחסים אלי,
אני מהרהר לעצמי, מאיפה יוצאת הציניות הזו מחייך מבפנים, היא
בטח לא שלי.
"סוהר" הרופא ניגש לאחד האנשים הלבושים במדים כחולים, בחור עב
כרס נמוך כמעט ללא שיער. "אני לא רוצה שאף אחד יכנס לחדר של
האסיר 54756 , ואני מתכוון לאף אחד, הוא במצב קריטי, קרוב מאוד
להחזיר את נישמתו לבורא, זה מובן?" מסיים בשאלה כאשר ראשו
מופנה לכיוון הסוהר.
הסוהר שהיה עסוק בקריאת עיתון יומי מרים את הראש לכיוון הרופא,
"אתה תעשה את מה שאתה צריך לעשות, ואני אעשה את מה שאני צריך
לעשות, פקודות פה נותן לי רק הסוהר הראשי, ואם הוא ירצה לראות
את האסיר הוא יראה אותו." מסיים את המשפט שניראה ארוך מידי
בשבילו וחוזר להביט בתמונות שבעיתון לא ממש מתייחס לרופא.
הרופא חושב האם להעיר עוד משהו מבין שהסוהר ככל הנראה לא ממש
יתייחס אליו ומתחיל להתקדם בצעדים נימרצים לכיוון אחד האגפים
בכלא. המזדרונות הארוכים הלבנים אפורים שבדרך תמיד ניראו לו
חסרי חיים,והיום אחרי שהוא ראה את האסיר הם נראים לו אפילו
במצב קשה יותר.
סך הכל שנה הוא מוצב פה, סיים את לימודי הרפואה בקושי, את
הסטאז עוד יותר בקושי והמקום היחיד שהסכים לקחת אותו היה בית
הכלא, הוא ידע את זה והם ידעו את זה. לכן השכר שלו היה נמוך
אפילו יותר משל כל המחזור שלו, לכן כאשר הוא החליט משהו תמיד
היו חושבים להתייעץ עם רופא הכלא הנוסף, "הזקן הארור" סינן בין
שפתותיו.
הרופא השני נמצא בכלא כבר שלושים שנה אולי יותר, רמת הידע שלו
מתאימה לעולם השלישי, בעוד שכל רופא מחוייב פעם בשנה להמשיך
וללמוד להתקדם לקבל ידע, הרופא הארור הזה חושב שיש לו כבר את
כל הידע בעולם. בכל פעם שהם מתווכחים על נושא שהעולם כבר עובד
בו אחרת, הזקן רק מהנהן כאשר הוא אומר לו משהו ומבטל אותו כמעט
מייד בטענה שהוא כבר יודע איך פותרים בעיה כזו או אחרת, וכי
רופא צעיר וחצוף לא ילמד אותו את העבודה שלו.
הבעיה היחידה שלו הייתה כי בשביל שהאסיר הזה, או לייתר דיוק
החולה הזה ישרוד את מה שעבר עליו חייבים לטפל בו בכפפות של
משי, דבר שבבית הכלא ממש לא מצטיינים בו, ובשביל טיפול משי הוא
חייב שהזקן יסכים לזה ויתן לו לעשות את העובודה בלי שהסוהרים
יפריעו או יותר גרוע שהזקן יפריע.
הדלת שמולו הייתה סגורה והוא הדף אותה בקלות לאחר שניגמרו
שרשרת המסדרונות, הרופא הזקן ישב על הכיסא הישן שלו שבקושי
החזיק אותו בגלל עודפי השומן שניתן היה לראות כי צמחו לו בכל
חלק בגוף, בין כמעט שישים היה ועדיין הייתה לו מילה בכל מקום
בכלא, יותר עסקן מאשר רופא.
השמועות אמרו שעם יש לאסיר מספיק כסף הוא יקבל כל מה שהוא צריך
או לא צריך מהזקן, ולא פעם טענו השמועות כי עם היה צורך להפתר
מחולה כזה או אחר, אז תמיסה קטנה הייתה מחליפה ידיים דרכו והופ
פחות אסיר היה בכלא, כמובן שמעולם לא גילו דבר כזה בנתיחה
שלאחר המוות. הוא היה עושה את כולן.
"שלום דוקטור" הוא אמר לא מבחין בכך שהוא כמעט צועק בגלל
הדחיפות שחש הרופא החצי מנומנם הרים את הראש לאט. הוא מעולם לא
ראה אותו ממהר גם כאשר אסיר היה על סף מוות.
"למה אתה צועק" הזקן נזף בו. "מה אתה רוצה, אני עובד פה" המשיך
תוך כדי זה שהוא מחפש בעינייו משהו שיראה שהוא אכן עושה משהו.
כאילו לא שם לב לחוסר העשיה של הזקן המשיך הרופא הצעיר "אני
מצטער על ההפרעה אבל יש משהו שאני צריך את המילה שלך בו."
השתתק יודע עד כמה הזקן נהנה מהבקשה שלו, יודע עד כמה הזקן
נהנה להראות כמה הוא חזק בכלא וכמה הוא עצמו קטן בדיוק באותו
המקום.
הזקן הרים את הראש והביט בו בחצי חיוך מעוות, "ואיך אני יכול
לעזור?" השיר את מבטו לצעיר והמתין.
ריח האלכוהול רק עכשיו היכה בו והוא הבין שהזקן בהחלט עסוק פה
במשהו ""חשוב"". "זה בקשר לאסיר 54756 " התחיל כאשר הזקן מייד
הרים את ידו ודחה אותו. "תעזוב את האסיר הזה הוא בטיפולי בלבד"
סינן בין שיניו "מובן" אמר בטון חצי מאיים והשתתק לרגע לוקח
נשימה והמשיך.
"זה אסיר מאוד מיוחד, האסיר הזה. אתה יודע למה הוא פה?" שאל לא
ממש מצפה לתשובה.
שיעול צרוד הפסיק את המשפט שלו ואז הוא המשיך "זה רוצח שוטרים
האסיר הזה, אנס ורוצח שוטרים" השתתק מביט בצעיר לראות איך
המידע הזה משפיע עליו.
"אתה בטוח?" הצעיר הביט בו בחזרה, זוכר את הפרצוף האפור שהביט
בו, את הגוף הכמעט מת שהופיע רק אתמול בחדר המרפאה שלו בכלא.
אומנם הוא לא יכול לזהות אותו אבל משהו במבט האחרון שהביט בו
האסיר גרם לו לפקפק במה שאמר הזקן רק עכשיו, האסיר לא ניראה לו
כרוצח. הוא כבר ראה מבטים בכלא, כאילו שגם אותו כבר רצו להרוג
אם רק היו נותנים להם את האופציה, אבל מי יודע אולי הזקן צודק
תהה, למרות שמחשבה חוזרת לאסיר המונח שם במיטה הבהירה לו כי לא
משנה מה האיש עשה הרי שמה שעשו לו זה כבר תשלום גדול מידי
אפילו על רצח.
הוא האמין שמותר להרוג רוצחים, הוא לא האמין שמותר להתעלל בהם.
הזקן הרים את היד וסימן לו לצאת משאיר את השאלה שלו פתוחה, ורק
כאשר הדלת כמעט ניסגרה מאחוריו לגמרי הוא שמע אותו אומר "יותר
בטוח ממה שאני אין".
המסדרונות הקרים ניראו לו עכשיו קרים עוד יותר והוא מצא עצמו
הולך בהם לא בטוח לאן עד שהבין שהוא עומד מול החדר בו מחזיקים
את תיקי האסירים. הדלת הייתה נעולה אולם בתור רופא בכלא היה לו
מפתח לדלת, לפעמים יש בתיקים מידע רפואי שצריך לאסיר זה או
אחר. הוא אומנם יכל לראות את מרבית המידע במחשב שלו אבל הוא
רצה לראות את המידע כתוב שחור על גבי לבן.
הדלת ניפתחה בחריקה קטנה והוא הדליק את האור. החיפוש לא לקח
הרבה זמן, לפחות יתרון אחד היה בכלא הזה זה שהוא היה מאוד
מסודר, המנהל הראשי היה חולה סדר והתיקים עמדו ממוספרים אחד
אחרי השני כמו בתור למסדר.
התיק שעליו היה כתוב 54756 היה עבה יותר מאחרים. הוא משך אותו
ממדף שעליו עמד והחל לקרוא. הם איחדו את שני התיקים, זה של
האונס וזה של הרצח לתיק אחד.
היה כתוב שם בצורה ברורה במה האסיר אשם, ואף את פרטי המראה,
הוא מצא עצמו קורא את התיק נידהם מכך שריחם על האסיר, מגלגל
בראשו את הדמות שהוא רואה בתמונה ששכבה בתיק ואז חוזר לחולה
ששכב שם במיטה, אלאמלא היה מתאמץ בקושי יכל להבחין בדמיון בין
שנייהם, התמונה הראתה איש גדול בעל חיוך עצוב של מליון דולר,
בלונדיני בעל רעמת שיער, הגוף שלו שרירי משהו מלא בבשר שזוף
מספיק, ועיניים בורקות עצובות, התמונה הנוספת הראתה את אותו
הבחור שעל עיניו כיסוי עיניים אבל ניתן היה להבחין כי למרות
שינויים פה ושם היה זה אותו האיש. אולם האפור שבחדר ההוא,
אפילו העיניים שלו היו בצבע שונה מהעיניים של התמונה הראשונה.
והוא היה חצי בגודל משתי התמונות אולי רבע, כולו אפור.
הקלסר נישמט מידיו והוא התיישב על אחד הכיסאות לא בטוח מה אמור
לעשות, הוא כבר קרא את מה שעשה האסיר כאשר היה בחוץ שלושה
חודשים אחרי שהשתחרר משלוש שנים והאסיר כבר רצח ועוד שוטר.
שלושה חודשיים, למה? למה אדם שרק עוזב את הכלא, אדם שלפי התיק
שלו לא עשה מעולם בעיות, לא הפריע לא פגע לא הרג, רוצח שוטר
שאינו מכיר כהו זה.
הסקרנות החלה לחדור אליו והוא החליט לא בטוח למה כי עליו לדעת
את האמת בצורה זו או אחרת.
הוא החזיר את הקלסר למקום בוחן אותו לעוד רגע ארוך ואז כיבה את
האור יוצר מהחדר בשקט תוך כדי נעילת הדלת בחזרה.
הדמות האפורה ריחפה במחשבותיו, והוא ידע איזה טיפול היא תקבל
מהרופא הזקן, "רוצח שוטרים" הוא אמר לו קודם, ברוצחי שוטרים לא
חובה לטפל, הוא ידע שזו הייתה הכוונה.
אבל עם האסיר ימות גם הסיפור שלו ימות והוא היה חייב לדעת יותר
על אסיר 54756 .
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.