שחף סיגל / ריחותיו של העצב |
מאפרת את עיניי
שיעלה החיוך
שייעלמו דמעותיי.
המבט העצוב
המצמוץ הנוגה
הרכנת הראש והבל הפה.
ריחותיו של העצב
הנשימה הלחה
כשלון הברכיים
העמידה השחוחה.
ברגע שאחייך
חיוך קטן, תלוש,
לא אמיתי.
ברגע בו אחייך
אף אחד לא יבין אותי
לא ידע אותי.
אף אחד
אפילו לא אנוכי.
עד לרגע האחרון בו הכל יהפך ממשי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|