"על מה את חושבת?" אתה שואל, מחייך לראווה.
"על המוות." אני עונה בפשטות ומישירה מבט אל החוץ. תחילה הדשא
הירוק, הרך, לאחריו גדר המתכת המחלידה ועץ האלון המט ליפול.
ולבסוף השמיים, כתמיד.

שוב עיניך מביטות בי ומבקשות משהו שאינני יכולה לתת. אין בי
אהבה. אין בי רצון לשנות. אני מלאה אכזבה, אני תשושה, לנצח
ארצה לשבת על החלון ולהביט בשמיים, כתמיד. אך אתה בדרישתך
החוזרת ונשנית.
תאהבי. תהיי אופטימית. תחיי.

"את והמוות שלך. לא שמנו את הנושא הזה במעטפה וחתמנו בחותמת
שעווה? קומי, נלך לשתות קפה." אתה מושך בידי ונראה משועשע
בצורה מרגיזה. אני מושכת את ידי בחזרה בחולשה מזויפת ומנסה
להתחמק ממך באלגנטיות, באכזבה של מישהי לא מובנת.
"עזוב, לא בא לי, אני רוצה לישון."
"זה שוב רציני הפעם? את עוד פעם הוזה שהוא חבר שלך?"
אתה מתיישב, מחזיק בידי ומישיר מבט ספק אוהב ספק דואג וללא ספק
מזלזל.
"תקשיבי לי גליה. בתור בן אדם כל כך רציונלי את אמורה לדעת
שהמוות הוא לא ישות ובטח שלא מלאך. "
עיני שוב נודדות מחוץ לחלון.
"הגיע הזמן שתצאי מהפוזה הדכאונית מהורהרת הזאת שלך כי זה לא
עושה טוב לאף אחד ובטח שלא לך."
אתה קם בהפגנתיות. דמעות מתחילות לנזול מעיני שבשמיים.
"פעם היית נותנת לי נאומים שלמים על אקזיסטנציאליזם וכל החרטה
הזה, על לעצב את החיים שלך, את הבחירות שלך. שאף אחד לא ייגע
בהם, הם שלי, הם שלי!"
מבטי צונח אט אט עד לאותה נקודה שרופה במסגרת העץ שבחלון בה
אני תמיד מכניסה את ציפורניי, ומוציאה. אתה מתיישב בסערה ואוחז
את ידי בחוזקה.
"תסתכלי לי בעיניים." אני מרימה את מבטי ופוגשת בעיניך שנראות
אוהבות באופן מפתיע.
"את חשובה לי גליה, את מבינה את זה? את חשובה לי יותר מכל דבר
אחר בעולם הזה ואני אוהב אותך כמו מטורף. נמאס לי לראות אותך
ככה. זה לא יפה לך. זה לא יכול להיות טוב לאף אחד ולא משנה כמה
תנסי לשכנע אותי, לא משנה כמה תמימה תראי כשאת מדברת אלי, אני
בחיים לא אאמין לשטויות שאת מנסה למכור לי על זה שכן טוב לך
במצב הזה. לא מאמין לך! לא קונה את זה. אני נותן לך שלושה ימים
לחשוב על המצב הזה ועל איך שהגעת אליו ואני רוצה שבסוף השלושה
ימים האלה תסתכלי לי בעיניים כמו שאת מסתכלת עכשיו ותגידי לי
מה את רוצה מעצמך. מה את רוצה מהחיים, או מהמוות. איך שבא לך.
"

אתה מרפה, קם, הולך אל הדלת וסוגר אותה מאחוריך.

יום 1.
"אתמול חלמתי על המוות. בהתחלה זו הייתה הכלבה שלי, שגססה לאט
לאט, ואז זה היה סבא שלי, שמת כבר מזמן ואז זו הייתה סבתא שלי
שגוססת באיטיות כבר כמה שנים. אמנם המוות לא היה התגלמות
מוחלטת של עצמו, אבל הוא החליט, משום מה, להתגנב ליקרים לי מכל
ולעשות מה שמוות עושה. קמתי בבעתה ובהיתי בקיר שמולי.
התחלתי לחשוב על המוות קצת יותר לעומק. לא על זה שאני רוצה
שהוא יגיע, אלא על המהות שלו, מה זה אומר, מוות? סוף? התחלה?
פתרון?
יכול להיות שהמוות קיים? מלאך המוות, זאת אומרת..ואם כן, מה זה
אומר על החיים?
אתמול ביקשת ממני לנתח את המצב שלי. לא נראה לי שאני במצב כל
כך נוראי, אני פשוט מהורהרת. נכון, אני גם נכנסת לדיכאונות,
אבל זה תמיד היה, אלון, ותמיד יהיה, אחרת איזה אקשן יהיה לי
בחיים? אין לי משפחה מבולגנת, אין לי חבר לריב אתו, אין לי
בעיות כלכליות או טראומת ילדות. אז אני נכנסת לדיכאון. אולי
בגלל זה אני כל כך נמשכת אל המוות- כשאני במצבים נוראיים המוות
הוא מעין מושיע, מלאך מתוק שיבוא ויציל אותי מצרותי הטובעניות,
השטן שיבוא אלי בזרועות פשוקות ויאמץ אותי אל חיקו באהבה. מצד
שני עומד לו המוות הרשע, השד בגלימה השחורה עם הגרזן הארוך
ביד, שאורב מעבר לכל פינה ומחכה למעידות הכי קטנות. תיכנסי
לדיכאון, נראה אותך. המוות שלקח לי את הסבא האהוב, שמכרסם את
הגוף של סבתי היקרה, שנכנס לי לחלום ורצח לי את הכלבה.
אתמול חלמתי על המוות, והיום אחלום על החיים. אני כבר צופה את
זה, המוח שלי מפריש הורמונים שצובעים לי את המחשבות באדום,
כחול וצהוב. גם ורוד וירוק. הרבה צהוב, זה צבע שמח. אני בטח
אראה את סבא שלי מחייך ומסמן לי את הנעלם במדור הפנאי של
העיתון, מביא לי בוטנים כמו שאני אוהבת וגם פחית פפסי. גם סבתא
שלי תהיה שם, ותזהה אותי בחיוך, ותתפור לי בגדים חדשים. היא גם
תדבר ותקרא לי בשמות חיבה הנהדרים שלה." טטה'לה, ממי'נקה". היא
תקנה לי כדורסל וביחד נרד למגרש לשחק ולצווח מאושר.
אתמול חלמתי על המוות ומאז אני לא מפסיקה לבכות. פתאום אני
מבינה כמה אני מתגעגעת לעבר, כמה אני מפחדת מההווה. אני מפחדת
מגיל 20, מהרגע בו אני אביט להורים שלי בעיניים ושנינו ניוותר
עם חיים בודדים. אני לא רוצה שהם ימותו, אני רוצה להישאר בגיל
הזה לנצח..."

יום 2.
"היום פגשתי את המוות. ישבתי וראיתי סרט ישראלי שצולם איפה
שהוא שם בתקופת ההתשה, ואיזה חייל ישראלי נהרג בו. זה היה מאוד
עצוב והראו את החברים שלו מתאבלים. אחרי זה הקרינו תמונות של
החייל, ולשנייה נדמה לי שראיתי את המוות בגלימתו השחורה מבצבץ
מפניו של החייל. שפשפתי את העיניים וניערתי את הראש כמו שעושים
בסרטים המצוירים כשהוזים, אבל אז המוות רק התחזק! לאט לאט קווי
המתאר של החייל התחילו להיטשטש והמוות כאילו נולד מתוכו,
התייצב במרכז הטלוויזיה וחייך חיוך גדול שאומר הכל. עכשיו כבר
לא מצמצתי, רק ישבתי ובהיתי בטלוויזיה.
"חשבת עליי". לא ידעתי מה להגיד, זה המוות מדבר.
"כן... מה זה משנה? לא הייתי רצינית, ומחשבות הן רק מחשבות.
לך. אני רוצה לראות את הסרט". ואז הוא נעלם. הסרט המשיך בדיוק
בנקודה שהוא הפסיק, ואני רק שאלתי את עצמי אם גם אנשים אחרים
שצפו בסרט ראו את המוות. ואז הדלת נפתחה והמוות נכנס לחדר. הוא
הביט בי והתיישב על המיטה לידי.
"את לא באמת מאמינה לזה. מחשבות הן לא רק מחשבות. את יודעת מה
דיקארט אמר, אני חושב משמע אני קיים.  הסכמת עם זה בזמנו,
לא?"
"מאיפה אתה יודע? התחלתי לחשוב עליך רק השנה ומה שאתה מתאר היה
לפני שנים." עניתי לו, בשקר. הייתי רגועה, משום מה, והוא הביט
בי בחיוך מבין.
"את לא צריכה לשקר לי, אני יודע הכל. את חושבת עליי מאז שאת
מודעת." רציתי למחות אבל לא הצלחתי לפתוח את הפה, ופתאום שמתי
לב שאני לא מצליחה להתיק את עיני מעיניו, כאילו חבל שקוף מחבר
בינינו. ואז העיניים שלי כבר לא היו מורות דרך של החיים
והתחלתי לראות את העבר. ראיתי את אבא שלי מרביץ לאח שלי, ואותי
בורחת לחדר וכותבת ביומן שאני רוצה למות. ראיתי את אבא שלי
נכנס הביתה ומודיע על מותו של סבא, ואותי פורצת בבכי ומייחלת
להצטרף אליו, כי לא הייתי מוכנה להיפרד מסבא. ראיתי את אימא
שלי יוצאת מהקרנות, ואותי בוכה בסתר ומתפללת למוות שייקח אותי
ולא אותה כי אני מיותרת ואימא כל כך טובה. ראיתי את אימא בוכה
בגלל אח שלי, ראיתי אותה ואת אבא רבים ואת אבא הולך. ראיתי
וראיתי, ובסוף זו הייתי אני ישנה וחולמת על המוות.
"את רואה", התעוררתי מהחזיונות המוזרים והסתכלתי על המוות שלי
מביט בי בתוכחה. "את רואה שתמיד חשבת עליי? מאז שאת ילדה ידעת
בדיוק איך נגמרים החיים, ורצית בי. אין צורך לשקר. אני מחכה לך
שתמעדי ולרגע אחד תהיי מספיק חזקה בשביל לקום ולהזמין אותי.
עכשיו תעני לי, למה את חושבת שהופעתי לך בחלום?"
ידעתי שהוא יודע. ידעתי שהוא ראה אותי כמו שאני רואה אותי בעוד
20 שנה ואבודה. ידעתי שהוא מרגיש שאני לא רוצה להתבגר וניסחתי
בראש תשובה שתרצה אותו.
"אני חושבת שנכנסת לי לחלום כי הרגשת שזה הזמן להוכיח לי שאני
באמת רוצה אותך, כי אתה הפתרון היחיד לבעיות שלי עם עצמי. אני
חושבת שנכנסת לי לחלום כי רצית להזמין אותי לפגוש את סבא, כי
אני מאוד רוצה. אני חושבת שנכנסת לי לחלום כי עכשיו מעדתי,
ואתה רוצה לחזק אותי ולהראות לי שאתה תמיד מוכן."
"ומה את רוצה?" שנינו שתקנו. ידענו שזה הסוף, רק מהמבטים והמתח
שהיה בחדר. חשבתי על זה שאני לא רוצה שזה יהיה הזמן, והוא הנהן
בראשו באכזבה וקם מהמיטה.
"אני מבין. אבל לא רחוק היום בו תיכנסי לדיכאון ותפגשי אותי
שוב, ואני אחבק אותך וביחד נחזור לעפר." הוא הצביע עליי באצבע
ארוכה והתחלתי לבכות, ואז הוא נעלם בצווחות כאב..."

יום 3.
"אתמול חלמתי על המוות בפעם השנייה. בחלום ישבתי על צוק שהשקיף
אל הים והרהרתי בו, הרוח נושבת בשערי, הים כחול, ועיני בשמיים.
המוות בא וישב לידי, וככה ישבנו, במשך הרבה זמן, מהרהרים,
קוראים זה במחשבתו של זה, ועינינו בשמיים. הבטתי לו בעיניים,
ממש כמו שהבטתי בעיניך, אלון, ואמרתי לו שהגיע הזמן. הוא חייך
בהבנה וחיבק אותי ואז הכל נעשה שחור והתעוררתי..."


אתה נכנס לחדרי ומוצא אותי שוכבת ברפיון איברים על המיטה, פניי
מופנות לחלון ועיני פקוחות אל העננים. אין בי רוח חיים.
לידי מחברת פתוחה עם שלושת הימים האחרונים שהוקדשו לך. אתה
מתיישב למרגלות המיטה, כובש פניך בידיך, מדחיק את הדמעות ופותח
את המחברת, ידיך רועדות. בהגיעך לעמוד האחרון אני נוחתת ממקומי
שבשמיים ומרחפת לידך, מצפה לתגובה.

"בסופו של דבר, המוות יותר מעניין מהחיים. סיימתי להטיל ספק,
עכשיו פשוט אין מטרה, ייתכן שמעולם לא הייתה. אני לא מבינה את
הקיום. שלי, שלך, של הקוסמוס. לאן הכל מוביל? אין לי כוח יותר
לנסות להבין את זה, פשוט נראה לי שהמוות טומן בחובו כל כך הרבה
יותר. זה לא ויתור כמו שהרבה נוטים לחשוב, זה שינוס מותניים
וחיפוש נוסף אחרי תשובה. אתה בטח תשב עוד כמה שנים ותקרא לי
פלצנית, ואולי זה נכון, ואולי לא. אבל אני יודעת שכבר נואשתי
מפתרונות אחרים שנתנו לי כולם, ורק המוות היה זה שישב ולא ניסה
לתרץ, רק אמר לי 'בואי' בחיוך מסתורי.
אתה מבין, אלון? המוות הוא לא רע, הוא רחום, הוא יכול לעזור
לנו אם רק נעז להתמודד אתו. המוות שלי הוא טוב, הוא כמו
אלוהים. אם אני רוצה שמשהו יקרה, אם אני מחפשת מישהו או משהו
שיגשים לי את החלומות, אני פונה למוות כי הוא זה שמחכה לי
בטוח, לא איזה אלוהים גדול וכל יכול.
אל תאשים את עצמך אלון. אני אוהבת אותך יותר ממה שאהבתי את
עצמי ואני כולי תודה על כך שהכרחת אותי לעבור את התהליך הנפלא
הזה. אם לא אתה לא הייתי מגיעה להחלטה, שלמרות שהיא נראית
לכולם כל כך נוראית לדעתי היא מדהימה.
אני לא הולכת לנקוט שום צעד בשביל זה. אין לי גלולות שינה, אין
לי חבל.
המוות יושב פה לידי ומחכה שאני אסיים את המכתב הזה. הוא אומר
שרק לאנשים שעושים הפרדה מוחלטת בין גוף ונפש יש את הפריבילגיה
של לבוא אתו בלי שום אקט פיזי, בלי לכלוך. פשוט להיפרד ולהשאיר
את המטען העודף מאחורה.
הוא מצחיק, המוות שלי..."