כשצמרמורת מטפסת
מלמטה למעלה,
ובדרכה מותירה עור ברווז
בכל מקום בו
משב הרוח שלה חורט את סימניו.
ופרפרים עפים
כשיכורים,
מתנגשים אחד בשני
ובקירות, כעיוורים.
ואין איש יודע, מדוע הם שיכורים:
מאושר, או
מהוודקה של אמש.
כי הם לא יוכלו לשטות באף אחד,
מלבדם עצמם.
וכשהם מתעלפים מתשישות
וצונחים אל תוך מעמקי הצמרמורת
שמקיאה אותם החוצה,
העור וגם האור,
נרגעים וחוזרים לתנומתם.
ופתאום שואפים אוויר בקול רם, מדי
כאילו עד אותו רגע שכחנו לנשום.
ואז לפרפרים יש הנגאובר משתק,
ומחריש אוזניים,
של כמיהה
לאושר.