החברות בינינו מדומה לחיה,
לעיתים עוטפת אותי ומגנה
מלקקת את החבורות והפצעים
כמו הלביאה על גוריה הרכים
ולעיתים קורעת בשרי, פוצעת
וחותכת עורקי בפראות
מותירה אותי לדמם, מפוחדת,
לבד,
אל מול צרות עין
אל מול צרות עולם.
החברות בינינו, שכיסתני
כדי שלא יהיה לי קר,
הותירה אותי כעת במערומי,
חשופת איבר וערווה
אל מול תאוות בשרים
וחילול הגוף והנשמה
אל מול חוסר כבוד
אל מול עיניכן מלאות הבושה
וכעת בפרוש עוגמתי
אל מולכן
זועקת,  צועקת מתוך ערפל
האם תשובנה לראות בי
מה שאולי מזמן אבד
הייתכן שאמונכן בי
נמוג ופג לעד?