עטפתי את יד שמאל שלו בימין שלי. נתתי לעצמי להרגיש אותה כשאני
מסתכלת לו על השפתיים, על העיניים, על השיער. תנועות סיבוביות
עדינות בין האצבעות הגדולות, היבשות שלו, שלא ישכח שום רגע,
שיטעם את המגע.
הובלתי אותה לאט אליי, והנחתי אותה על החזה שלי. אותו דבר אחר
כך עם היד השניה, כפות הידיים המשותקות שלו סגרו עליי אחת על
השניה, וכפותיי שלי סגרו עליהן.
נשמתי. הידיים שלי הפסיקו לטייל על שלו ונתנו לו לספוג את כל
החום שלי, ממני אליו. הרבה חום. הרגשתי שזה נספג. אני יודעת
שגם הוא הרגיש את זה. תווי פניי שיוו לעצמם מראה שלם, קולטים
אותו, קולטים את הכל. קולטים כל תזוזה אלוהית גם בעיניים ממש
עצומות, ובחיוך כמעט שבלתי-נראה, או שקיים...
כל זה לא ארך הרבה זמן. הנשימות התמימות שלו היו הדבר היחיד
שיכולתי לו באותם הרגעים. הם אזלו כמעט בלי שאשים לב.
"אני מרגיש אותך", שמעתי אותו לוחש, סוף סוף, התחלה. "אני
חושב... אני חושב שאני מרגיש אותך".




נתתי לזה להיגמר.