קוראת מחשבותיה של אחת, שלבי קורא לה בשפה אחרת אני.
כמו קרוסלה, מסתובבת בחיפוש מעבר, בחיפוש שמשאיר אותי מנותקת,
בחיפוש שמשלים את הפאזל ממבט על.
מתבוננת באחרים שמעניקים מהות מופשטת לכל פרט עד הזעיר
שביניהם. מתבוננת בכל אחד היוצר פסל מהותי מהזמן הנוזלי
בידיו,
פסל שאחרים לא יטרחו להביט בו אלא שהוא מעורר את כל כולו של
היוצר.
מבקשת מאחרים שלא ילכו ממני, צועקת הכי חזק שלא ישמעו, שלא
יבינו שאני אבודה ללא היסח דעת. תוהה על הטעם בסבל לא פוסק
כשאין תכלית ליקום, כשאין מטרה נעלה לשגרת הלולאה האינסופית.
תוהה על יום אחד בו אפול לאמונה שאולי אני חשובה, שזה בסדר
להרגיש שמגיע לי יותר, שזה בסדר להרגיש חכמה ושזה לא בהכרח
חושף אגו מנופח.
נופלת דרך כוכבים שהשחירו במקצת אל חששות שמא לא יוכל להתקיים
עם עצמי בנחת, שאולי אין בי מה שצריך בכדי להעניק לפסל שלי
משמעות, שאולי אשאר תמיד מפזרת פירורי לחם בפיתולים  ביערות לא
מהותיים.
נכנסת לרגע הווייתי מלא בקסם צחור כאשר אני מתחברת לעבר, כשאני
מרשה לעצמי להיזכר בחרוזים קסומים שנקרו בדרכי מבלי להתאבל על
אבדונם לנצח נצחים. בסתר מדקלמת תפילה שהמחרוזת עוד לא גמורה,
חוששת שבאמת מנופצת אשליות לא קיים אי שם מישהו ששומע, מישהו
שנענה לתפילות.