היא מאבדת את כולם, לאט לאט באופן שיטתי שמצליח להרגיז אותה.
היא מבקשת שלא ילכו, שהיא מצטערת, שזה לא בכוונה, שהיא באמת
אוהבת...
הם יודעים את העצב שבתוכה אך לא מתארים כמה עצום ואכזרי יכול
הוא להיות...
היא מרגישה כאילו זה עוד שלב בחייה, "זה ייגמר" - היא אומרת,
ובתוך תוכה מתרוצצת השאלה: "מתי?!" אומרים לה שהיא חכמה ונבונה
ובטוח מבינה שזה עניין של תקופה. הם לא יודעים שהיא איבדה את
כל חבריה בגלל אהבה. הם לא יודעים שהיא רבה עם חברתה הטובה
בגלל שניסתה להסביר לה כמה היא פוגעת בעצמה. ניסתה להסביר,
שהוא לא יהיה שלה לעולם ושהוא בסך הכל בן-אדם, הוא לא איזה
נסיך חלומי עם סוס ומרכבה, הוא אדם, אדם כמו כולם.
היא מנסה בכל הכוח לחזור לעצמה, להסתדר לבד, לקחת את עצמה
בידיים ולחזור למוטב.
כמובן, שזה לא הלך לה.
הלב שלה שבור לרסיסים, כ"כ פצוע שנותן רושם שלא ישוב עוד לעולם
להיות כמו שהיה כי הנסיך לא יבוא, לא עם סוס ולא עם מרכבה, היא
מבינה - זה אצלה בתת מודע.
למרות שהיא לא מראה את זה - קשה לה, עמוק בתוך-תוכה היא לא
יכולה, פשוט לא יכולה להתעלם מהעובדה שאהבתם אבודה.
אין לה דרכים להתמודד, היא לא מתמודדת, היא פשוט לומדת, לומדת
לחיות עם זה, לחיות בלי אביר, בלי האביר שלה.
היא לומדת לחיות עם עצמה, עם ה"אני" המסובך שלה.