אני שונאת את הבית הזה.
אני שונאת.

לפעמים אני חושבת, רק עוד פחות משנתיים, ואז לצבא.
יש שפוחדים לעזוב את הבית.
גם אני באיזשהו מקום, אבל אני יודעת שאם אני אשאר פה אני אשבר,
אני אתפרק, אני לא אחזיק מעמד.
אף אחד לא אוהב להיות במקום שבו הוא מרגיש נחות, במקום בו
מזלזלים בו, במקום בו הוא מרגיש שהוא שווה לאפס.
הם אומרים, או כותבים, שהם מעריכים אותי, בולשיט.
אם אתם מעריכים אותי תראו את זה.
תפסיקו לקחת אותי כמובן מאליו, כאילו אין לי רגשות.
כאילו התפקיד שלי הוא להיות נער שליח/ללמוד ולהוציא ציונים
טובים/פשוט להיות כאן, בצללים.
(אה כן, גם לפעמים לתקן את המחשב.)

ושוב, אני מרגישה לבד, מפחדת לדבר, כדי שלא ייבהל, הוא עוד לא
מכיר אותי מספיק טוב כדי שאוכל להיפתח אליו.
מצד שני, יש את ההוא שעזר תמיד, שיודע, שמכיר, אבל לא רוצה
לדבר.
העבר נשאר בעבר, וההווה הוא העכשווי, אבל יש געגועים, יש
געגועים להרגשה שיש שם מישהו שאכפת לו.
כי פה אין.

אני שונאת את הבית הזה.
אני שונאת. אבל אין לאן ללכת.