[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עדנה אפק
/
לגדוד

כשאבא שלי עזב את מקום עבודתו, וזה כבר סיפור אחר,  הוא הסתובב
הרבה זמן ללא עבודה. אמא שלי ששנה קודם לכן היתה בחופשה ומאד
נהנתה לא לעשות כלום, נאלצה לשוב לעבודתה- ללמד.

לאבא שלי היו המון רעיונות משוגעים, כמו למשל לקנות את האדמה
שעליה עומד היום הטכניון ולבנות שם קוטגים, לבנות בית אבות
לייקים , לבנות דירות להשכרה ,לפתח מיני רכב שאיש לא שמע עליהם
ועוד כהנה וכהנה.
אבא שלי לא רק הגה רעיונות הוא גם מיד שכר ארכיטקטים שיכינו לו
שרטוטים מדויקים של חלומותיו.
אמא שלי שלא חלמה אפילו בשנתה, היתה רותחת עליו  על שאת מעט
הכסף שהיה, הוא "פשוט זרה לכל רוח", אבל אבא שלי שלרוב נכנע
לתכתיביה של אמי המשיך הפעם בשלו.

אבא שלי היה בזבזן מועד. אחד מתפקידיו בניהול הבית היה לערוך
את הקניות. והוא היה קונה בכל פעם כמות שהיתה מספיקה  לדברי
אמא שלי "לגדוד". בימי חמישי אחר הצהריים, הוא היה בא הביתה עם
סלי נצרים ענקים עמוסים כל טוב, סלים שכמותם פגשתי רק שנים אחר
כך כמיכלים לאחסון לכבסים, והיה פורק את הסלים האלה במשך שעה
ארוכה. ואני ידעתי שאמצא במקרר וייסברטן ופירות ושוקולדים
תוצרת חוץ, הכי טובים שרק אפשר היה למצוא. אבל כשאבא שלי עזב
את העבודה שלו, הוא היה מביא את  
הקניות בסלי בד קטנים שכנראה לא היה בהם מקום לוייסברטן
ולשוקולדים תוצרת חוץ ואלה תוצרת הארץ תפסו פחות מקום.

באותה תקופה שאבא שלי היה כל הזמן בבית חוץ מאשר כשיצא במסע
אחר חלומותיו, היתה רוח נכאים פרושה על פני הבית, רוח שנשמעה
כהמון התלחשויות שלא בדיוק הבנתי.
אצלנו בבית היו דברים שמותר לילדים לשמוע והיו לעומת זאת הרבה
מאד דברים שאסור היה לנו לשמוע ולדעת, והצנזור הגדול היה כמובן
אמא שלי. בבית שלנו אף פעם לא אמרו מילים גסות ולא דיברו על
דברים כמו אתם יודעים על מה. אבל בכל מוצאי שבת היינו הולכים
כולנו, אמי, אבי, אחי ואני לקולנוע ארמון לראות סרט בהצגה
ראשונה. היה לנו תא קבוע ביציע שכשאבא שלי עזב את העבודה הוא
עזב גם את התא הזה. בכל זאת המשכנו בכל מוצאי שבת ללכת לקולנוע
ארמון לראות סרט. ראינו סרטים בלי הבחנה. כל סרט שהציג במוצאי
שבת, להוציא כמובן, סרטים שרצו יותר משבוע אחד. אף פעם לא
עמדנו בתור לקנות כרטיסים, אלא הכרטיסים כבר חיכו לנו אצל
הסדרן שהיה מכר של אבא שלי וגם אבא של ילד שלמד איתי בכיתה.
סרטים ראינו ללא כל צנזורה ובאישור מלא. ורק לפעמים אמא שלי
היתה מכסה לי את העיניים " כדי שהילדה לא תפחד". אני זוכרת
שראינו סרטים שלדעתי לא היו כל כך מתאימים לילדים כמו"דיטה בת
אדם", שלא יכולתי להבין איך מזה שהם היו יחד מתחת לשמיכה נולד
לה ילד, אבל לא היה לי את מי לשאול. אצלנו לא דיברו על דברים
כאלה. פעם אח שלי מצא אצלי בתיק פתק ועליו היו כתובות מילים
איומות ונוראות ש"אצלנו בבית לא אומרים" כמו "תחת"  ו"זונה"
והוא נתן את הפתק הזה לאמא שלי שמיד נתנה אותו לאבא שלי ואבא
שלי ואמא שלי קראו לי והושיבו אותי על ספת התכלת בסלון ובטון
מאד כעוס הסבירו לי שהפרתי את כל חוקי ההתנהגות של ילדה מבית
טוב , ואמא שלי בכתה ומילמלה משהו כמו "איך דבר כזה יכול לקרות
בבית שלנו" ואבא שלי אמר שהם החליטו בגלל זה לבטל לי את חגיגת
בת המצווה שלי, ואני בכיתי והלכתי לחדר שלי וקראתי את "מלחמה
ושלום" באופן בלתי מצונזר.

הפעילות התרבותית שאמא שלי אהבה יותר מכל היתה לנסוע לטייל.
אני זוכרת שמהרגע הראשון שהיתה לנו מכונית , ואולי היתה זאת
אחת המכוניות הראשונות בחיפה, היינו נוסעים כמעט כל ערב לטייל,
לבתי
הזיקוק, ליקנעם, ואמא שלי היתה קוראת לפעילות הזאת "לצוד
ארנבות", על שם איזו ארנבת מסכנה שחצתה את הכביש באחת הפעמים
בהן נסענו.

גם באותה תקופה קשה, אמא שלי לא ויתרה "על ההנאה היחידה
בחייה"- "לצוד ארנבות", ובאחד הערבים בהם היה מצב רוחו של אבי
קשה במיוחד , יצאנו ל"סיבוב".
נסענו במעלה ואדי רושמייה , ועברנו את החנות של הקיוסקר, ואת
ספריית ההשאלה שהיתה בפינת הרחוב ושבה הייתי מחליפה באופן בלתי
מצונזר ספרים לפחות פעמיים ביום, מאז שהייתי בת שש, והמשכנו
ועלינו במעלה ההר על יד המערות שבהן " מי שנכנס מקבל קדחת",
ועברנו על יד הבית של י. שהיה תלמיד של אמא שלי ושפעם בא
לביה"ס לבוש רק בגופייה כי הוא שכח ללבוש חולצה , ואמא שלי
נהגה לספר זאת בכל הזדמנות, ושבאותו בית גרו גם התאומים שבכלל
לא היו מאותה משפחה , אבל שכך קראו להם כי שניהם היו גבוהים
ובהירים, ושאמא של אחד מהם איימה בהתאבדות כשהוא הודיע לה שהוא
יתחתן עם החברה שלו ובאותו לילה הוא בא אלינו וביקש מאח שלי את
המפתחות למחסן שהיה לנו בעיר התחתית ושגודלו היה שני מטר על
שניים וחצי, כדי שיעבור לשם לגור עם אהובתו. וכך נסענו כאשר
לפתע שמעתי את אמא שלי אומרת
משהו כמו "מי מביא את הכסף הביתה", ו"אתה בכלל נולדת ברפת".

אבא שלי בא ארצה בגיל שלוש עשרה, אני חושבת, והוא היה מאנשי
העלייה השלישית, ואינני יודעת אם בכלל היה לו אי פעם קשר למשק
או לפרות. פעם סיפרה לי אחת מאחיותיו ,ובאמת אינני יודעת אם כך
היה הדבר, שהוא נמלט מרוסיה יחד עם בני משפחתו מיד אחרי
המהפכה, ושברכבת הזאת שהם נסעו בה , ואולי
באחרת, היו שני אחיו הגדולים, שני סטודנטים, שההמון ברכבת רצח.
מה שקשה היה לי להאמין, כי איש מבני משפחתו של אבי לא נראה לי
אינטלקטואל במיוחד. וחוץ מזה, סיפרה לי אחותו, שהמשפחה שלו
הטמינה כל מיני אוצרות בעליית הגג לפני שהם ברחו, ושנים הייתי
חושבת על אלה שגילו את האוצר שהיה שייך למשפחה שלי ונהנו ממנו.
וכשעברנו לגור בבית שלנו בכרמל, הייתי נוהגת להכות על כל
הבלטות ולהאזין אולי אשמע קול של חלול, ואז אגלה מטמון בדיוק
כמו זה שהמשפחה של אבא שלי השאירה ברוסיה.
אחרי שדפקתי לשווא על כל הבלטות הגיע תור הקירות ולבסוף העברתי
סרגל ארוך ודק מברזל מאחורי כל המראות שבבית, ומאחורי מראה אחת
הוצאתי תמונה של בחורה שמאחוריה היו משורבטות כל מיני מילים
בשפה לא ידועה. אהבתי את התמונה הזאת. היא סיפרה סיפור אהבה
נכזבת ממש כמו זו שתוארה בספרים שהייתי שואלת בספריה הלא
מצונזרת.

אמא שלי היתה ילידת הארץ, ילידת אחת המושבות. היא תמיד סיפרה
לנו על הרפת שהיתה להוריה ועל העבודה הקשה שהיתה מוטלת עליה.
תמהתי על כך שאמא שלי שהיתה קשורה לדבריה לרפת  האשימה את אבי
שלמיטב ידיעתי לא היה קשור בה, בכך שהוא נולד ברפת. אבל אמא
שלי היתה מורה, וחשבתי שהיא יודעת הכל.

אינני זוכרת מה אמא שלי אמרה לאבא שלי ומה הוא השיב לה, אבל
אני זוכרת שעיקר הויכוח נסב על זה שאבא שלי חי ללא חשבון
וממשיך לקנות כמויות כמו לגדוד, למרות שהוא איננו עובד ורק
מתעסק בשטויות , בשעה שהיא, אמא שלי , עובדת כמו חמור. המשפט
הזה עורר באבא שלי זעם שכמותו ראיתי רק כאשר הייתי מעיזה
לבכות. אבא שלי היה רגיש לצלילים מסויימים שהיו עושים לו פשוט
רע, וצלילים אלה היו צלילי הבכי שלי. ובכל פעם שאחי היה מכה
אותי , והוא היה גדול ממני בכמה שנים, ואני הייתי משמיעה את
הצלילים הנוראים האלה, היה אבא שלי מופיע ופניו מזרות אימה
וידיו מצליפות בי כדי שאחדל לבכות. מה שהיה כמובן מגביר את
עוצמת הצלילים ומזעיק את אימי כאשר היא מגוננת על "הילדה".
אותו מבט מלא זעם שהכרתי עלה על פניו של אבי , ונדמה היה לי
שעוד מעט וישלח את ידו באמי.
ולפתע בעוד אנחנו נוסעים , והפעם במורד ההר , כי בינתיים בין
כל הצרחות ומילות הגנאי הסתובבנו, פתחה אמא שלי את דלת האוטו
תוך כדי נסיעה ואיימה לקפוץ מן המכונית החוצה. אבא שלי תפס
אותה בחמת זעם , וכנף בגדה נקרע בקול צורם. המכונית נעצרה. אבא
שלי היה חיוור ומבוהל ואמא שלי צרחה: "תראה מה עשית לי", ואז
פנתה אלי ואמרה:" את ראית מה שהוא עשה. זה האבא שלך" את ראית
מה שהיא עשתה, היא הביאה אותי לזה", זעק אבא שלי.

חזרנו הביתה . במשך שלשה ימים הם לא החליפו מילה ואף אחי משום
מה לא היכה אותי. לאחר שלשה ימים הגיע תורו של יום החמישי
בשבוע ואבא שלי הביא את הקניות בסלי נצרים גדולים וכשחיטטתי
במקרר אחרי שהוא עזב את המטבח , מצאתי חתיכה ענקית של וייסברטן
ושוקולדים תוצרת חוץ.
"אמא ", קראתי , אחרי שטעמתי מן השניים, "הוא שוב קנה לגדוד".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה בא קודם העץ
או הזרע?



עוד שאלה
פילוסופית
מהילדה
המבולבלת


תגובת מערכת:
הזרע. תבואי פעם
ואני אסביר לך,
עם דוגמאות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/7/01 5:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדנה אפק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה