כשמיכה הם פרושים, ענני חצות, הירח בלובן כסוף אותם רוחץ,
שחור מנוקד ממעל, רכות מזמינה מתחת,
ובאמצע מרחפת מרכבת העץ.

רתומה בחוטים של כסף אל רתמות הסוסים השחורים,
זוהרת בלובן הלילה, על גופה הזהוב משתקפים כוכבים,
ורקמה אדומה, משי כסות הסוסים, מתנפנפת כמו כנפיהם השחורות,
וכמעט ללא קול היא נישאת ברקיע,
ככוכב הנופל אך לעד לא מגיע,
אל חיבוק של הקץ וידיו הגרומות.

היא נישאת שם מעל העבים הקדרים, פקודה במלכות כרכרתה,
נסיכת הקיום, בשמיכות אפורות, על ספה עגולה ורכה,
מכורבלת כולה, רק עיניה צופות, והאופק בתכול אישוניה רוקד,
עליצות במבע פניה, אך אין עוד שמחה בלבה הבודד.